
בלב הסערה עומדת פרישתו הצפויה של גרגורי בובינו, מפקד משמר הגבול שהפך לדמות המזוהה ביותר עם פשיטות ההגירה האגרסיביות של ממשל טראמפ ברחבי ארצות הברית. בובינו, שלפי גורמים פדרליים צפוי לעזוב את מינסוטה, עמד במוקד ביקורת חריפה לאחר הירי הקטלני באלכס פרטי, אזרח אמריקאי בן 37, אח ביחידה לטיפול נמרץ, שנורה למוות במהלך פעילות אכיפה בדרום המדינה. בתחילה טענו גורמים במשרד לביטחון המולדת כי פרטי התקרב לסוכנים כשהוא חמוש והתנגד באלימות, אולם תיעוד וידאו שנבדק על ידי כלי תקשורת מרכזיים הציג תמונה שונה לחלוטין: פרטי נראה מחזיק טלפון ולא נשק, אקדח מוסר מגופו, ושניות לאחר מכן נורו לעברו לפחות עשר יריות בזמן ששכב ללא תנועה על הקרקע. העובדה כי פרטי החזיק ברישיון חוקי לנשיאת נשק חבוי רק חיזקה את הביקורת הציבורית.

הלחץ לא הגיע רק מהשמאל. דמוקרטים בסנאט איימו כי לא יתמכו בתקציב הכולל מימון למשרד הביטחון המולדת, גם במחיר של סגירת ממשלה, אך במקביל החלו להישמע קולות ביקורת גם מתוך המפלגה הרפובליקנית. סנאטורים כמו טד קרוז, ג’ון קרטיס וראנד פול התריעו מפני טון מתלהם, קביעות מוקדמות והצגת הרוגים כ”איום טרוריסטי” עוד לפני בירור העובדות. קרוז אף אמר בפומבי כי תגובות כאלה פוגעות באמינות רשויות האכיפה עצמן.
זו לא הייתה ההריגה היחידה. שלושה שבועות קודם לכן נורתה למוות רנה גוד, אם לשלושה ואזרחית אמריקאית, במהלך פעילות של רשות ההגירה והאכיפה. שבוע לאחר מכן נורה אזרח ונצואלי באורח לא קטלני. הרצף הזה הפך את מינסוטה למוקד של זעם ציבורי ושאלות קשות על השימוש בכוח, על חוקיות המבצע ועל מניעיו הפוליטיים.
במישור המשפטי, מדינת מינסוטה והערים מיניאפוליס וסנט פול עתרו נגד משרד הביטחון המולדת, בטענה שהמבצע מפר את התיקון העשירי לחוקה ופוגע בסמכויות המדינות. במהלך דיון פדרלי העלתה השופטת קייט מננדז שאלות נוקבות על עיתוי הפשיטות, על היקפן ועל התבטאויות של הנשיא עצמו, כולל פוסט שבו הזהיר כי “יום החשבון והנקמה מגיע”. היא גם התייחסה למכתב ששלחה התובעת הכללית פאם בונדי למושל מינסוטה טים וולץ, מכתב שאחד מעורכי הדין של המדינה כינה “פתק כופר פוליטי”.
הלחץ לא הגיע רק מהשמאל. דמוקרטים בסנאט איימו כי לא יתמכו בתקציב הכולל מימון למשרד הביטחון המולדת, גם במחיר של סגירת ממשלה, אך במקביל החלו להישמע קולות ביקורת גם מתוך המפלגה הרפובליקנית. סנאטורים כמו טד קרוז, ג’ון קרטיס וראנד פול התריעו מפני טון מתלהם, קביעות מוקדמות והצגת הרוגים כ”איום טרוריסטי” עוד לפני בירור העובדות. קרוז אף אמר בפומבי כי תגובות כאלה פוגעות באמינות רשויות האכיפה עצמן.
הביקורת התגברה גם על רקע עברו של בובינו, שבית משפט פדרלי בשיקגו כבר קבע בעבר כי עדותו אינה אמינה וכי מסר גרסאות מתחמקות ואף שקריות. בתוך האקלים הזה, טראמפ החל לפעול להרגעת הרוחות. הוא הודיע כי טום הומן, מי שכונה “צאר הגבול”, ייקח אחריות ישירה על הפעילות במינסוטה וידווח אליו אישית.
במקביל, ניהל טראמפ שיחות ישירות עם הנהגת המדינה. הוא שוחח עם מושל מינסוטה טים וולץ על צמצום היקף המבצע ועל אפשרות לפתוח בחקירה בלתי תלויה של הירי, ובהמשך שוחח גם עם ראש עיריית מיניאפוליס, ג’ייקוב פריי. לדברי פריי, הנשיא הסכים כי “המצב הנוכחי לא יכול להימשך”, וכי החל מהימים הקרובים יחל צמצום נוכחות הסוכנים הפדרליים בעיר.
גם בבית הלבן ניסו להוריד את גובה הלהבות. דוברת הנשיאות קרולין לוויט הדגישה כי הנשיא אינו מעוניין לראות אזרחים נפגעים ברחובות ארצות הברית, וטראמפ עצמו קיים פגישה ממושכת עם השרה לביטחון המולדת קריסטי נואם ועם יועציה הבכירים. אף שלא הוכרז על הדחות נוספות, עצם קיום הפגישה סימן את עומק הדאגה הפוליטית.
המשבר במינסוטה הפך בתוך זמן קצר לאחד האיומים הפוליטיים החמורים ביותר על טראמפ מאז חזרתו לבית הלבן. סקרים עדכניים מראים שרוב הציבור האמריקאי, ובכלל זה רוב הבוחרים העצמאיים, סבור שרשות ההגירה והאכיפה חצתה קווים אדומים. העובדה שגם רפובליקנים בכירים מצטרפים לביקורת מעידה כי לא מדובר רק בוויכוח אידיאולוגי, אלא בשאלה עקרונית על גבולות הכוח הפדרלי, אחריות שלטונית ואמון הציבור.
הנסיגה הטקטית של טראמפ במינסוטה עשויה להתברר כתחילתו של שינוי רחב יותר במדיניות ההגירה שלו – או לחלופין כבלם זמני בלבד בלב מערכת פוליטית שממשיכה לבעור. כך או כך, האירועים במדינה הצפונית כבר חרגו בהרבה מסוגיה מקומית, והפכו למבחן משמעותי ליכולת של הממשל לשלוט בנרטיב, בכוח ובאמון הציבור בעת ובעונה אחת.