גייס מיליון דולר בלי יריב מולו: האיש שמחזיק את לאס וגאס ביד — ואף אחד לא מעז להתמודד נגדו

בזמן שהפוליטיקה האמריקאית שקועה במאבקים אכזריים, קמפיינים יקרים וקרבות משפטיים בלתי נגמרים, מתרחשת בלאס וגאס תופעה חריגה — כמעט מטרידה: האיש שאמון על אכיפת החוק במחוז המאוכלס ביותר בנבדה מתמודד לבחירה מחדש ללא יריב אחד. אפס. איש אינו קם מולו. איש אינו מגיש מועמדות. איש אינו מוכן אפילו לנסות.

סטיב וולפסון, בן 68, התובע המחוזי של מחוז קלארק מאז 2012, הודיע על ריצה לקדנציה רביעית בבחירות 2026 — ובמקביל גייס 1.08 מיליון דולר למסע בחירות שאין בו תחרות. הסכום אינו טעות. הוא מסר. וכשנשאל מדוע יש צורך ביותר ממיליון דולר כאשר אין מולו אף מועמד, הוא לא התחמק ולא ריכך את הדברים. להפך. הוא ניסח אזהרה ברורה: “כל אחד צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מאתגר אותי”.

זה אינו ציטוט של פוליטיקאי מהשוליים. זה קולו של האיש שמחזיק בידיו את אחד ממשרדי התביעה החזקים בארצות הברית — משרד שיכול להעמיד לדין, להגיע להסדרים, להפעיל לחץ, ולהשפיע על חייהם של מאות אלפי בני אדם בשנה. וכאשר האיש הזה אומר בקול רם שאין טעם לנסות להתמודד מולו — השאלה כבר אינה מי ינצח, אלא למה איש אינו מעז.

 

כשנשאל מדוע יש צורך ביותר ממיליון דולר כאשר אין מולו אף מועמד, הוא לא התחמק ולא ריכך את הדברים. להפך. הוא ניסח אזהרה ברורה: “כל אחד צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מאתגר אותי”.

 

וולפסון אינו חדש במערכת. להפך. הוא תוצר מובהק שלה. לפני כ־45 שנים הוא נכנס למשרד התובע המחוזי כפקיד משפטי צעיר. מאז צמח בתוך הממסד בקצב מדוד אך עקבי: תובע פדרלי, עורך דין פלילי פרטי במשך 25 שנה, חבר מועצת העיר לאס וגאס, ולבסוף — מינוי לתפקיד התובע המחוזי לאחר פרישת קודמו. מאז 2012 הוא לא עזב את הכיסא. הוא נבחר שוב ושוב, וכעת הוא עומד בפני מערכת בחירות שבה עצם קיומה מוטל בספק.

המספרים מבהירים את גודל הכוח. משרד התובע המחוזי של מחוז קלארק הוא השלישי בגודלו בארצות הברית. כמעט 800 עובדים. כ־200 תובעים סגנים. יותר מ־140 אלף תיקים בשנה. תקציב של מעל 52 מיליון דולר. זוהי לא לשכה — זו אימפריה משפטית. מי שעומד בראשה אינו רק פקיד נבחר; הוא מוקד כוח שלטוני מהחזקים במדינה.

וולפסון מציג עצמו כמגן הציבור. הוא מדבר על ביטחון, על איזון, על רפורמות. הוא מתגאה ביוזמות חדשות, ביחידת בדיקת הרשעות, בתוכניות שיקום. אך ככל שהשנים חלפו, כך הלכה והתחדדה תחושה אחרת — תחושה של מערכת שסוגרת שורות סביב עצמה, ושל תובע שמוכן להשתמש בכלים המשפטיים שבידיו לא רק כדי להעמיד עבריינים לדין, אלא גם כדי להרתיע ביקורת.

המקרה של פרד סטיז הוא אולי הדוגמה המצמררת ביותר. סטיז ישב 22 שנים בכלא בגין רצח שלא ביצע. כשהתגלו ראיות חדשות שהוכיחו כי כלל לא היה בזירת הרצח, שופטת קבעה כי הוא חף מפשע. אבל במקום שחרור מיידי — משרד התובע בחר לערער. וולפסון הבהיר: אם סטיז רוצה לצאת — עליו להסכים להסדר “אלפורד”, כלומר להודות בפשע שלא ביצע, כדי לקנות את חירותו. אחרי יותר משני עשורים מאחורי סורג ובריח, סטיז נשבר. הוא הודה. הוא שוחרר. והוא איבד את זכותו לתבוע את המדינה.

זה היה רגע שבו צדק פורמלי גבר על אמת, והמערכת יצאה נקייה — על חשבון אדם אחד. עבור מבקרי וולפסון, זה לא היה מקרה חריג. זה היה סימפטום.

גם הקשרים עם בעלי הון עוררו אי־נוחות עמוקה. כשוולפסון תמך בקידום “חוק של מרסי”, יוזמה חוקתית שעסקה בזכויות נפגעי עבירה, התברר שמי שמימן כמעט את כל המהלך הוא מיליארדר שעמד באותה עת בפני אישומים פליליים חמורים במחוז קלארק עצמו. מאוחר יותר נחשף שכספים שזרמו דרך ארגונים הקשורים למשרד התובע סייעו להרחיק אותו ואת בת זוגו מהכלא. גם כאן — לא הוכחה עבירה פלילית. אבל השאלה נותרה תלויה באוויר: עד כמה רחוק צריך להיות הקו בין תביעה, פוליטיקה וכסף.

ובינתיים, איש אינו מאתגר. אף תובע לשעבר, אף שופט, אף פוליטיקאי מקומי. אפילו לא מועמד סמלי. רק קופה שמתמלאת, ורשת תמיכה של שופטים, פוליטיקאים ואנשי כוח שמקיפה את אותו אדם כבר יותר מעשור.

בנבדה אין מגבלת כהונה לתובע מחוזי. החוק מאפשר לוולפסון להמשיך ולהתמודד — שוב ושוב — כל עוד הציבור מצביע, או שותק. וכאשר אין יריב, השתיקה עצמה הופכת להצהרה.

“לאס וגאס מתמודדת עם אתגרים אמיתיים”, אומר וולפסון. “הקהילה צריכה תובע עם ניסיון ומזג נכון”. ייתכן. אבל במקביל עולה שאלה אחרת, מטרידה לא פחות: מה קורה למערכת משפט כאשר אדם אחד צובר כוח כה רב, כה ממושך — עד שאיש אינו מוכן אפילו לבדוק אם אפשר להחליף אותו.

כי מיליון דולר בלי יריב אינם רק נתון קמפיין. הם סימן אזהרה.