מהסטיגמה אל ההשפעה: הקהילה הישראלית־אמריקאית הופכת לשחקן מרכזי ביהדות ובפוליטיקה של ארה״ב

במשך עשרות שנים, עצם המושג “ישראלים בחו״ל” לווה במבוכה. בישראל ראו בהם מי שנטשו את המפעל הציוני, ובקהילה היהודית האמריקאית התקשו לעיתים למקם אותם: לא לגמרי אמריקאים, לא ממש דיאספורה קלאסית. אבל בשנים האחרונות – וביתר שאת מאז 7 באוקטובר – מתברר שהמציאות השתנתה מן היסוד. הקהילה הישראלית־אמריקאית כבר אינה תופעה שולית או זהות ביניים, אלא כוח מאורגן, מודע לעצמו ובעל השפעה ממשית על השיח היהודי, על הפוליטיקה האמריקאית ועל יחסי ישראל־ארצות הברית.

המהפכה הזו קיבלה ביטוי פומבי ומוחשי בוועידה הלאומית העשירית של המועצה הישראלית־אמריקאית, שנערכה באחרונה באתר הנופש דיפלומט ביץ’ ריזורט בהוליווד, פלורידה. אך הוועידה לא הייתה הסיפור – אלא סימפטום. מאחורי האולמות, הפאנלים והדגלים הכחולים־לבנים, מסתתר תהליך עמוק הרבה יותר: מעבר מקהילה שנתפסה כבעיה לזהות שמוגדרת כנכס.

 

המציאות השתנתה מן היסוד. הקהילה הישראלית־אמריקאית כבר אינה תופעה שולית או זהות ביניים, אלא כוח מאורגן, מודע לעצמו ובעל השפעה ממשית על השיח היהודי, על הפוליטיקה האמריקאית ועל יחסי ישראל־ארצות הברית.

 

המועצה הישראלית־אמריקאית הוקמה בשנת 2007 בלוס אנג’לס, תחילה כמועצת מנהיגות מקומית. מאז, ובמיוחד לאחר שינוי שמה והרחבת יעדיה ב־2013, היא צמחה לארגון כלל־ארצי הפועל בכל 50 המדינות. כיום היא הגוף המאורגן הגדול ביותר של ישראלים בארצות הברית. העובדה שהוועידה ציינה 18 שנות פעילות – מספר המזוהה עם “חיים” במסורת היהודית – לא נעלמה מעיני המשתתפים, אך משמעותית יותר הייתה ההבנה שזו קהילה שכבר אינה רק חוגגת את עצמה, אלא משפיעה החוצה.

השפעה זו ניכרה היטב בוושינגטון. מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, ישראלים־אמריקאים מילאו תפקיד מרכזי בלחץ הציבורי והפוליטי על הממשל האמריקאי לקדם עסקת חטופים. המחאות השבועיות ברחובות ערים אמריקאיות, שהובלו ברובן על ידי ישראלים גולים, הפכו לנוכחות קבועה; ובמקביל פעלו ערוצי השפעה ישירים בצמרת השלטון. ד״ר מרים אדלסון, ילידת ישראל ואחת התורמות הבולטות למפלגה הרפובליקנית, ניצלה את גישתה הישירה לנשיא דונלד טראמפ כדי להביא את קולות משפחות החטופים אל חדרי קבלת ההחלטות. השילוב בין לחץ אזרחי מלמטה לפעילות מדינית מלמעלה יצר תוצאה שלא ניתן היה להתעלם ממנה.

במרץ 2025 הגיעה ההכרה הרשמית: ועידת נשיאי הארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית קיבלה לשורותיה את המועצה הישראלית־אמריקאית. זהו גוף־גג יוקרתי, שבמשך עשרות שנים שימש קול מאוחד של יהדות אמריקה מול הממשל והעולם. צירוף הארגון הישראלי־אמריקאי לא היה מחווה סמלית, אלא הצהרה: הישראלים־אמריקאים אינם עוד אורחים במרחב היהודי – הם חלק מהנהגתו.

גם בזירה הציונית נרשם שינוי חד. בבחירות האחרונות לקונגרס הציוני העולמי התמודדו שתי רשימות המזוהות עם הקהילה הישראלית־אמריקאית וזכו יחד בשבעה מושבים. זו הייתה הפעם הראשונה שישראלים בארצות הברית פעלו באופן מתואם כדי להשפיע על הגוף הקובע מדיניות עבור ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. המסר היה ברור: ציונות אינה מסתיימת בגבולות המדינה, וההשפעה על עתיד ישראל אינה שמורה רק למי שחי בה פיזית.

כמה ישראלים חיים כיום בארצות הברית? ההערכות נעות בין 200 אלף ל־800 אלף, תלוי בהגדרה: ילידי ישראל בלבד, אזרחים, צאצאים, או בעלי זהות וקשר פעיל לישראל. אך גם בלי מספר מדויק, מדובר במאסה קריטית – מאות אלפי בני אדם המחוברים לישראל בשפה, בתרבות, בזיכרון ובמעורבות. במשך שנים הם חיו במתח מתמיד בין שתי זהויות; כיום הם מנסחים זהות שלישית: ישראלית־אמריקאית גאה.

הוועידה בפלורידה המחישה זאת היטב. לצד תוכניות תרבות ונוער, הוצגו יוזמות השקעה, פילנתרופיה, חינוך, רפואה וחדשנות. חברות טכנולוגיה ישראליות, מוסדות אקדמיים, בתי חולים וארגונים אזרחיים הציגו חזון של שותפות ארוכת טווח בין ישראל לדיאספורה. נוכחותם של בכירים ביטחוניים אמריקאים, ובהם מפקד פיקוד המרכז של ארצות הברית, ושל שגריר ישראל בוושינגטון, חידדה עד כמה הקשרים הללו אינם תאורטיים אלא אסטרטגיים.

מעבר לכל אלה, הוועידה שיקפה שינוי תודעתי עמוק. הקהילה הישראלית־אמריקאית אינה מבקשת עוד לגיטימציה – היא מניחה אותה על השולחן. היא אינה מתנצלת על קיומה מחוץ לישראל, אלא רואה בעצמה גשר חי בין מדינה לדיאספורה, בין זהות לפעולה. בעידן של אנטישמיות גוברת, התרחקות של צעירים מהמסגרות היהודיות המסורתיות ושחיקה בזהות, הישראלים־אמריקאים מביאים איתם עברית, זיכרון, ביטחון עצמי ומעורבות ישירה.

כפי שניסח זאת באחרונה אחד מאנשי החינוך הבולטים בתחום העמיות היהודית: “ישראלים בחו״ל הם נכס, לא בעיה”. מה שנחשב פעם סטייה מהנרטיב הציוני, מתגלה כעת ככוח משלים – כזה שמרחיב את גבולות ההשפעה של ישראל ושל העם היהודי כולו.

הסטיגמה הישנה הולכת ומתפוגגת. הישראלים בארצות הברית כבר אינם “יורדים”. הם לא בורחים – הם בונים. לא עומדים בצד – אלא משפיעים. ובמציאות שבה הזהות היהודית עומדת למבחן, ייתכן שדווקא המהפכה השקטה הזו היא אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר של העשור האחרון.