שמונה עשרה שנה על הנייר, אפס נוכחות בפועל: הקריאה להדיח את ברני סנדרס ממועצת מוזיאון השואה

במבוכה פוליטית שעשויה להתגלגל לעימות חריג בתוך הסנאט, מתברר כי הסנאטור ברני סנדרס מכהן כחבר במועצת הזיכרון של מוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון מאז 2007 – אך לפי רשומות שנמסרו לחברי מועצה ולכלי תקשורת בארצות הברית, לא התייצב מעולם לישיבה אחת. המועצה, שמתכנסת פעמיים בשנה ומופקדת על פיקוח על אחד המוסדות הרגישים והסמליים ביותר בזיכרון הלאומי האמריקאי, אמורה להוביל את קווי המדיניות הציבורית והחינוכית של המוזיאון – לא לשמש חותמת שמית של נבחרי ציבור.

הנתון החריג הצית בימים האחרונים לחץ דו־מפלגתי להחליפו. תריסר חברים במועצה, בהם ממונים מרחבי המפה הפוליטית, פנו במכתב להנהגת הסנאט בדרישה שימונה נציג אחר במקומו – בטענה שהיעדרות מוחלטת לאורך כמעט שני עשורים אינה רק כשל אישי, אלא פגיעה ישירה במשימת המוסד. לטענתם, בימים שבהם אנטישמיות גואה, עיוותי שואה מתפשטים ברשתות, והוויכוח הציבורי סביב מלחמות והגדרות משפטיות הופך את השואה לכלי נשק רטורי – נדרשת מעורבות אמיתית, לא נוכחות “על הנייר”.

 

תריסר חברים במועצה, בהם ממונים מרחבי המפה הפוליטית, פנו במכתב להנהגת הסנאט בדרישה שימונה נציג אחר במקומו של סנדרס– בטענה שהיעדרות מוחלטת לאורך כמעט שני עשורים אינה רק כשל אישי, אלא פגיעה ישירה במשימת המוסד. לטענתם, בימים שבהם אנטישמיות גואה, עיוותי שואה מתפשטים ברשתות, והוויכוח הציבורי סביב מלחמות והגדרות משפטיות הופך את השואה לכלי נשק רטורי – נדרשת מעורבות אמיתית, לא נוכחות “על הנייר”.

 

מוזיאון השואה האמריקאי, שממוקם בסמוך למוקדי השלטון בוושינגטון, פועל מכוח חוק פדרלי ונחשב לשחקן מרכזי בחינוך, מחקר והנצחת השואה בארצות הברית. מועצת הזיכרון שלו כוללת עשרות חברים וממלאת תפקידים של פיקוח, בקרה ואישור כיווני פעולה. חברי סנאט ובית נבחרים משמשים בו בתפקידי מפתח מכוח מינויים של הנהגות הקונגרס, ונוכחותם נתפסת כגשר בין מוסד הזיכרון לבין מרכז הכובד הפוליטי.

על רקע זה, טוענים דורשי ההחלפה, “אי־הגעה” אינו עניין טכני של לו״ז צפוף, אלא סימן לשאלה עמוקה יותר: האם סנדרס רואה בתפקיד שליחות – או תואר שמאפשר לו להחזיק בעמדה ציבורית ללא אחריות. אחד מחברי המועצה אמר כי אנשים “טסים מכל רחבי המדינה” לפגישות, ולכן היעדרות עקבית של סנאטור שמבלה חלק ניכר מזמנו בוושינגטון נתפסת בעיניהם כבלתי סבירה, גם ביחס לפוליטיקאים עסוקים.

לצד סוגיית ההיעדרות, המכתב והתגובות סביבו קושרים את הפרשה גם להקשר פוליטי נפיץ: עמדותיו של סנדרס כלפי ישראל והמלחמה בעזה. בשנה האחרונה התבטא הסנאטור בחריפות נגד ממשלת ישראל, ובכמה הזדמנויות השתמש במונחים שמבקריו תופסים כטעונים במיוחד בהקשר של זיכרון השואה. מתנגדיו טוענים כי יש פער בין תפקיד שמטרתו לשמור על זיכרון השואה ולהיאבק בעיוותיה – לבין שימוש פומבי בשפה שמגלגלת מושגים מעולם הפשעים נגד האנושות אל לבו של ויכוח פוליטי עכשווי. מנגד, תומכיו של סנדרס עשויים לטעון כי ביקורת על ממשלה זרה אינה סותרת מחויבות לזיכרון השואה, וכי המחלוקת כאן נוצלה כדי לסמן אותו פוליטית.

בכל מקרה, עצם הצורך לדון בשאלה “האם המועצה היא תפקיד טקסי או מחייב” חושף רגישות עמוקה: מוזיאון השואה אינו עוד מוסד תרבות. עבור יהודים אמריקאים רבים – וגם עבור הציבור הרחב – הוא מרחב שבו המדינה מגדירה גבול מוסרי ברור מול שנאה, גזענות ודמגוגיה. וכשמתברר שאחד מחברי המועצה הוותיקים ביותר לא נכח אף פעם בישיבה, הטענה המרכזית של מבקריו היא שהסמל מתרוקן מתוכן.

נכון לעכשיו, סנדרס לא פרסם תגובה פומבית מפורטת לנתונים על היעדרותו, ולא נמסר אם בכוונתו להתייצב לישיבות הבאות או לבקש להישאר בתפקיד. גם הנהגת הסנאט טרם הבהירה האם בכוונתה להיענות לדרישה ולמנות מחליף. אולם עצם העובדה שהקריאה מגיעה משני צדי המתרס – וגם מתבססת על רשומות נוכחות – הופכת את הפרשה ליותר מעוד סכסוך פוליטי: היא מציבה מבחן למידת הרצינות שבה מתייחסים נבחרי ציבור לתפקידים מוסדיים שמטרתם לשמר את הזיכרון ההיסטורי ולחסן את החברה מפני חזרתן של אותן תבניות שנאה.

אם הדרישה תתקבל, זו תהיה החלטה טעונה: הדחתו של אחד מהסנאטורים הבולטים בארצות הברית ממועצה המזוהה עם הזיכרון היהודי והמאבק באנטישמיות תיתפס על ידי תומכיו כרדיפה פוליטית – ועל ידי מתנגדיו כתיקון מתבקש של כשל ארוך שנים. אבל מבחינת דורשי ההחלפה, השאלה פשוטה יותר: מי שאינו מגיע – מפנה את מקומו למי שכן.