הצוללת הסודית שמתחת לבית הלבן נמחקה - בונקר חירום חדש נבנה בחשאי במקומה

הפרויקט שטראמפ אוהב להציג בפני המצלמות – אולם נשפים ענק בבית הלבן – מסתיר מתחתיו מהלך דרמטי בהרבה, כזה שאינו מצולם ואינו מתואר בחוברות תדמית. בזמן שהעבודות באגף המזרחי מתקדמות מעל הקרקע, מתחת לאדמה מתרחש שינוי ביטחוני שקט: הבונקר ההיסטורי של בית הלבן, שנבנה בתחילת שנות ה-40 ושימש לאורך עשורים כמרכז פיקוד ושלטון בשעת חירום, נהרס לחלוטין ומוחלף במתקן חדש ומודרני. הנקודה המטרידה ביותר – לפחות מבחינת הציבור האמריקאי – היא שהכול מתנהל תחת מעטה סודיות קיצוני, כולל סעיף אחד שמעניין תמיד את משלמי המסים: כמה זה עולה.

המתקן שנבנה ב-1941 בעקבות התקפת יפן על פרל הארבור הוגדר לאורך השנים כעוגן הביטחוני של המתחם הנשיאותי – מקום שבו נשיא, סגנו וצוותים מצומצמים יכולים להתכנס בזמן מתקפה או אירוע קיצון. הוא כולל את מרכז החירום הנשיאותי – מערך פיקוד ושליטה סגור ומאובטח – לצד תשתיות עצמאיות שנועדו לאפשר פעולה גם במקרה של קריסה סביבתית רחבה. גורמים המכירים את המתחם תיארו אותו כמעין “צוללת” מהעשורים הראשונים של המאה הקודמת: יחידה תת־קרקעית בעלת גיבויי חשמל ומים נפרדים, מערכות סינון אוויר עצמאיות, ויכולת קיום בסיסית לשעות ולימים תחת מצור.

מי שירד בעבר אל המתקן דרך האגף המזרחי תיאר מעבר בין מפלסים אל מאחורי דלת כבדה, בסגנון דלת כספת. בפנים – תקרות נמוכות, חללים פונקציונליים, ציוד תקשורת מאובטח, מלאי חירום ושטחים שנועדו לתפקוד רציף. לא מדובר באתר תיירות או בזיכרון היסטורי בלבד: זהו חלק מהמערכת המבצעית של הנשיאות האמריקאית.

 

מי שירד בעבר אל המתקן דרך האגף המזרחי תיאר מעבר בין מפלסים אל מאחורי דלת כבדה, בסגנון דלת כספת. בפנים – תקרות נמוכות, חללים פונקציונליים, ציוד תקשורת מאובטח, מלאי חירום ושטחים שנועדו לתפקוד רציף. לא מדובר באתר תיירות או בזיכרון היסטורי בלבד: זהו חלק מהמערכת המבצעית של הנשיאות האמריקאית.

 

הבונקר, כך עולה מהתיאורים, היה גם עד לרגעים שבהם נכתבה היסטוריה מתחת לאדמה. ב-11 בספטמבר 2001, סגן הנשיא דאז דיק צ’ייני פונה אליו בזמן שמטוסים חטופים היו בדרכם לוושינגטון. על פי דיווחים שכבר פורסמו בעבר, שם התנהלו דיונים מבצעיים בזמן אמת, כולל התלבטויות לגבי פעולות אוויריות נגד מטוס נוסעים שנחטף. לאורך השנים נוהלו בו גם הכנות למהלכים רגישים, ובכלל זה תכנון נסיעתו החשאית של הנשיא לשעבר ג’ו ביידן לאוקראינה – דוגמה לאופי הפעילות שמתרחשת במקומות כאלה דווקא כשהם אינם בשימוש “דרמטי” של מתקפה, אלא כמנוע שקט של ביטחון לאומי.

חשוב להבחין בין שני מוקדי שליטה בבית הלבן: חדר המצב, השוכן באגף המערבי, הוא מוקד תפעולי שמשרת את המערכת הממשלתית באופן שוטף כמעט 24/7 ומרכז מידע מודיעיני ודיפלומטי. מרכז החירום התת־קרקעי, לעומתו, הוא “החדר שאנשים לא אמורים להגיע אליו”, כפי שמנסחים זאת אנשי אבטחה: מתקן שמיועד לתרחישי קיצון, כאשר היכולת לשמור על רציפות שלטונית תלויה במבנה מחוזק, מבודד ומוגן.

כעת, על פי הפרטים שעולים ממקורות שונים ומדיונים רשמיים חלקיים, המתקן הישן נעלם. עבודות ההריסה באגף המזרחי החלו בסתיו, והקבלנים שפירקו עמודים ומשרדים היסטוריים “לקחו איתם” גם את מה שנמצא מתחת. גורמים המעורים בפרויקט טוענים כי לא מדובר בשיפוץ קוסמטי, אלא בהחלפה מלאה של תשתיות תת־קרקעיות – כולל מערכי מיזוג, חימום, חללי שירותים ביטחוניים ומתחמי פיקוד – במערכת חדשה שמותאמת לאיומים של המאה ה-21.

בבית הלבן לא ממהרים להסביר. להפך: כאשר נשאלו גורמים רשמיים על העבודות, התשובה החוזרת היא שהחלקים הרגישים “מסווגים ביותר”. באחת מהישיבות שבהן נדון פרויקט הבנייה מעל הקרקע, גורם בכיר במינהל בית הלבן אמר במפורש כי “יש דברים בפרויקט הזה שהם, למען האמת, בעלי אופי סודי ביותר”. זו הייתה גם התשובה לשאלה אחרת שהטרידה את רשויות התכנון: מדוע התחילו עבודות הריסה לפני השלמת הליך אישור מלא. הרמז היה ברור – העבודות שמתחת לאדמה הן הסיבה, והן אינן יכולות להמתין ללוחות זמנים אזרחיים.

גם בזירה המשפטית ניכרת אותה טענה: במסמכים שהוגשו לבית משפט סביב ניסיון לעכב את העבודות, נטען שעצירת הבנייה התת־קרקעית עלולה לפגוע בביטחון הלאומי ובאינטרס הציבורי. חלק מהנימוקים, כך נאמר, הוגשו במסגרת “הצהרה מסווגת” – כלומר, בית המשפט נחשף, הציבור לא.

מה אמור לקום במקום הבונקר הישן? גם כאן אין פירוט רשמי, אך מומחי אבטחה מעריכים שמדובר במתקן שנבנה סביב עיקרון אחד: עמידות מול תרחישים שלא היו קיימים ב-1941. אם אז דאגו להפצצות קונבנציונליות, היום מדובר גם באיומים קינטיים מתקדמים, בפוטנציאל לתרחישים כימיים או ביולוגיים, בהשבתת מערכות באמצעות פולס אלקטרומגנטי, וגם באיומי סייבר שמכוונים לשיתוק רציפות שלטונית. המשמעות היא שמדובר לא רק בבטון מחוזק, אלא בטכנולוגיות תקשורת, בקרה, סינון, אנרגיה וגיבויים ברמה שהציבור לעולם לא יראה – וגם לא יידע לאמוד.

וכאן מגיעה השאלה הכספית: מי משלם – וכמה. טראמפ נקב במספרים משתנים לגבי אולם הנשפים שמעל הקרקע, ואף הצהיר שזה ייממן על ידי תורמים פרטיים. אבל העבודות הביטחוניות התת־קרקעיות הן סיפור אחר לגמרי: הן נמצאות בליבת הביטחון הלאומי, משולבות בשירות החשאי ובמערכת הצבאית־ממשלתית, ולכן סביר להניח שמקור המימון הוא ציבורי. ועדיין, אפילו אם זה המצב – הציבור לא יקבל חשבון. גורמים בתחום הביטחון מודים בפשטות: הפרויקט יישאר “חור שחור” תקציבי, בגלל סיווג, בגלל טכנולוגיות ייחודיות, ובגלל הנימוק הקבוע: חשיפת העלויות עשויה להוביל לחשיפת היכולות.

האם אי פעם נדע מה נבנה שם? ההיסטוריה מלמדת שלעתים פרטים מתגלים באיחור רב, לאחר אירוע מכונן או באמצעות בקשות לפי חוק חופש המידע. כך למשל פורסמו בעבר תמונות ומידע חלקי על המתחם בעקבות 11 בספטמבר – אבל רק שנים לאחר מכן, ובמינון שמאפשר “הצצה” בלי לפרום את הסוד. הפעם, כשהמפתח הוא שדרוג כולל, ייתכן שהערפל יהיה סמיך עוד יותר.

בינתיים, התוצאה היא פרדוקס שמאפיין את אמריקה של העשור האחרון: מעל הקרקע – פרויקט ראווה שנועד להותיר רושם פוליטי ואדריכלי; מתחת לאדמה – פרויקט אמיתי של כוח, המשכיות ושלטון, שמתנהל בלי שקיפות ובלי תג מחיר. ושלא כמו אולם נשפים, כאן אין לוח הנצחה, אין טקס פתיחה, ואין קבלות.