פואנטס: "טראמפ הוא לא היטלר מספיק”:  הסטרימר תוקף את טראמפ מימין – ומאיר זרקור על השבר הרפובליקני סביב אנטישמיות

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

פואנטס אינו פרשן שולי שזועק אל תוך ריק. הוא מוכר שנים כפעיל ימין קיצוני, מכחיש שואה ומי שהלל בעבר את היטלר. אבל האמירה האחרונה שלו – והאופן שבו נוסחה כהצבת רף “קיצוניות” לטראמפ – הפכה לאירוע פוליטי בפני עצמו. לא רק בגלל מה שהיא אומרת על פואנטס, אלא בגלל מה שהיא אומרת על הזירה שבה הוא פועל: מערכת אקולוגית של מדיה חלופית, קהילות מקוונות וקהל צעיר שמקבל את הפוליטיקה שלו דרך סטרימינג, שרתי שיחה וקבוצות סגורות, ולא דרך מסיבות עיתונאים או עמודי מערכת.

בשידור שבו עסק, לדבריו, בין היתר באפשרות לתקיפה אמריקאית באיראן, פואנטס הרחיב את “כתב האישום” שלו נגד טראמפ: “יש לכם את כל האנשים השמאלניים האלה שאומרים, ‘למה אני מסכים עם ניק פואנטס?’ זה כאילו, אני מבקר את טראמפ כי אין מספיק גירושים, אין מספיק אכזריות של שירות ההגירה והאכיפה, אין מספיק משמר לאומי. די הבדל גדול!”. זו לא ביקורת על סגנון, לא הערת צד. זו דרישה למדיניות מחמירה יותר – והצגה של טראמפ כמי שלא “העז” מספיק.

הזעזוע, גם בקרב חלקים בימין, ניכר. אולם האפקט הפוליטי עמוק יותר: פואנטס לא רק מושך את השיח ימינה; הוא מאלץ את הרפובליקנים להחליט האם הם מתייחסים אליו כאל “תופעת רשת” נטולת משמעות – או כאל סימפטום של משהו גדול בהרבה: זרם שמנסה להגדיר מחדש את הזהות הרפובליקנית דרך לאומנות נוצרית, עוינות להגירה, תרעומת אנטי־ממסדית – ולעתים גם אנטישמיות מפורשת.

הזעזוע, גם בקרב חלקים בימין, ניכר. אולם האפקט הפוליטי עמוק יותר: פואנטס לא רק מושך את השיח ימינה; הוא מאלץ את הרפובליקנים להחליט האם הם מתייחסים אליו כאל “תופעת רשת” נטולת משמעות – או כאל סימפטום של משהו גדול בהרבה: זרם שמנסה להגדיר מחדש את הזהות הרפובליקנית דרך לאומנות נוצרית, עוינות להגירה, תרעומת אנטי־ממסדית – ולעתים גם אנטישמיות מפורשת.

מי הוא פואנטס? לפי התכנים שהוא עצמו הפיץ לאורך השנים, מדובר במי שמנהל תוכנית סטרימינג בשם “אמריקה קודם”, ומקדם תפיסות של לאומנות לבנה וקיצוניות תרבותית. בעבר הוא קשר בין יהודים לבין תיאוריות קונספירציה, לעג לבני משפחה של ניצולי שואה, והחזיק בעמדות שמציבות אותו מחוץ לקונצנזוס הדמוקרטי האמריקאי. הוא הורחק מפלטפורמות מרכזיות בשנים האחרונות – תהליך “דה־פלטפורמינג” – אך בדומה לדמויות קיצוניות אחרות, המעבר לפלטפורמות חלופיות לא חיסל את הנוכחות שלו; הוא רק שינה את התווך. מי שמחפש אותו, מוצא. מי שנחשף אליו דרך אלגוריתמים וקהילות, מקבל אותו כחלק מ“נוף הדעות”.

כאן נכנסת השאלה שמטלטלת את המפלגה הרפובליקנית: האם ניתן באמת “להתנער” מפואנטס, כשברקע עומדת אותה ארוחת ערב במאר־א־לאגו בנובמבר 2022, שבה הוא נכח לצד קניה וסט. טראמפ ניסה מאז לצמצם נזקים. בראיון ל“ניו יורק טיימס” הוא אמר שאינו מאשר אנטישמים בשורות המפלגה: “אני חושב שאנחנו לא צריכים אותם. אני חושב שאנחנו לא אוהבים אותם”. כשנשאל ישירות על פואנטס, טען בתחילה שאינו יודע מי הוא, ואז הסביר כי פואנטס הגיע כאורח של וסט: “הוא אמר, ‘אכפת לך אם אני אביא חבר?’ אמרתי, ‘לא אכפת לי’. וזה היה ניק פואנטס? אני לא מכיר את ניק פואנטס”. אלא שבפוליטיקה, ובוודאי בעידן של צילומים, תיעודים וארכיונים דיגיטליים, “אני לא מכיר” אינו מוחק את העובדה: הדימוי כבר נצרב.

המתח החריף עוד יותר אחרי הראיון של פואנטס עם טאקר קרלסון באוקטובר 2025 – נקודת מפנה עבור רפובליקנים רבים. קרלסון הוא לא עוד חשבון אנונימי; הוא מנחה בעל השפעה שמייצג עבור חלקים מהימין את “התקשורת האמיתית”. עצם ההזמנה של פואנטס לשיחה נתפסה, בעיני מבקרים, כהלבנה. טראמפ עצמו, כשנשאל על כך, בחר להתחמק: “ניהלנו כמה ראיונות נהדרים עם טאקר קרלסון, אבל אתה לא יכול להגיד לו עם מי לראיין… בסופו של דבר, אנשים צריכים להחליט”. זו עמדה שמאפשרת למפלגה להמשיך קדימה בלי הכרעה – בדיוק מה שפואנטס ואנשיו צריכים כדי להמשיך לצבור כוח.

בתוך המפלגה, כך מתארים חוקרים ומומחים, נפתח קו שבר ברור: מצד אחד האגף הפרו־ישראלי הוותיק, שמחובר לקואליציות מסורתיות, לתורמים, ולתפיסת “ברית” אסטרטגית עם ישראל; ומנגד זרם “אמריקה קודם” שמחזיר למרכז את הבידוד המדיני, ההתנגדות למעורבות צבאית מעבר לים, ולעתים גם חשדנות כלפי ישראל – לא תמיד מטעמים מדיניים “קרים”, אלא כחלק משפה של קונספירציות, תרעומת ורדיקליזציה ברשת. פואנטס עצמו ניסח זאת בשידור כאשר טען ש“ישראל מחזיקה לנו את היד” ומובילה את ארצות הברית לעבר מלחמה “בלתי נמנעת” – טענה שמתחברת לאוצר מילים מוכר של האשמה והטלת אחריות על גורם חיצוני, ולעתים על “יהודים” כמסגרת על־לוגית.

מומחים לקיצוניות אומרים שהחידוש אינו רק בתוכן – אלא בצורה. ההיסטוריון אלכס מקפי־בראון, שחקר את הימין הקיצוני בארצות הברית, תיאר כיצד קבוצות פשיסטיות בעבר פעלו במצעדים גלויים והיה אפשר לפרק אותן בכלים מוסדיים; בעוד שכיום, דמויות כמו פואנטס פועלות דרך רוויה תרבותית: בדיחות, אירוניה, “טרולינג”, קטעים קצרים שמנותקים מהקשרם ומופצים למיליונים, ושפה שמחליקה בין פרובוקציה ל“סתם ציניות”. כך הקיצוניות מפסיקה להיראות כמו חריגה – ומתחילה להישמע כמו “עוד קול” ברעש הכללי.

לכן האמירה “טראמפ לא היטלר” אינה רק זעזוע רגעי. היא מעין סקר־עומק של הרגע הפוליטי: פואנטס מגדיר את טראמפ כבלתי מספיק קיצוני, ובכך מציב את המפלגה בפני שאלת זהות. האם היא מסוגלת להציב קווים אדומים אמיתיים – לא רק בהודעות דוברות, אלא בהחרמה עקבית, בניתוק קשרים, ובאחריות על מי שמקבל מיקרופון? או שהיא תמשיך להתנהל במצב צבירה שבו הקיצוניים נדחקים לכאורה לשוליים, אך השוליים עצמם מוזנים שוב ושוב באותה תשומת לב שמעניקה להם חיים?

לצד הפוליטיקה הפנימית, יש כאן גם ממד חברתי־ביטחוני. בשנים האחרונות מתרבים בארצות הברית מקרים שבהם שיח שנאה מקוון מתגלגל לאירועים בעולם האמיתי: איומים, הטרדות ולעתים אלימות. פעילים ומעקב אחר קיצוניות מצביעים על מסלול מוכר: רעיון מוקצן מקבל חיזוק בקהילה סגורה, מתפשט דרך פלטפורמות, מקבל לגיטימציה באמצעות דמויות משפיעות – ואז מחקה את עצמו במציאות. גם אם לא כל מאזין הופך לפועל אלים, עצם הנורמליזציה של השפה מגדילה את טווח המותר.

במובן הזה, פרשת פואנטס היא לא “רכילות על סטרימר”. היא סימן אזהרה על שבר עומק בתרבות פוליטית: על היכולת של קיצוניות להיאחז במערכת מפלגתית גדולה, ועל המחיר שמשלמות קבוצות מיעוט – ובראשן יהודים – כאשר האנטישמיות מקבלת תפקיד ככלי במלחמות כוח פנימיות. טראמפ, מצדו, מנסה לאחוז בשני קצות החבל: להתהדר כפרו־ישראלי, להתנער מאנטישמים “באופן כללי”, אבל להימנע מעימות חזיתי עם מי שמייצר לו רעש, אנרגיה וקהל. התוצאה היא ריק מוסרי ופוליטי שממלאים אחרים.

הוויכוח הרפובליקני סביב פואנטס אינו עומד להיעלם. להפך: הוא צפוי להחריף ככל שמערכת הבחירות תתקרב, וככל שהפוליטיקה האמריקאית תמשיך לנוע בין ממסד שמחפש יציבות לבין תת־תרבות מקוונת שמחפשת הקצנה. האמירה “הוא לא היטלר מספיק” אולי נשמעת כמו פרובוקציה של רגע – אבל היא נזרקה למרכז הבמה בדיוק משום שהיא פוגעת בנקודה רגישה: מי מגדיר את גבולות הימין האמריקאי, ומה קורה כשהגבולות האלה נשחקים בשידור חי.