הפאנל לא הכריע בשאלה המרכזית שמרחפת מעל הפרשה ומעסיקה משפטנים וארגוני זכויות אזרח בכל רחבי ארצות הברית: האם המאמץ של ממשל טראמפ לגרש את ח׳ליל בשל פעילותו הפוליטית, הביקורת החריפה שהשמיע נגד ישראל והובלת מחאות בקמפוס – הוא צעד בלתי חוקתי שמעניש חופש ביטוי. במקום זאת, השופטים התמקדו בשאלה אחרת: מי בכלל מוסמך לדון בטענות הללו בשלב הנוכחי. ברוב 2–1 הם קבעו כי השופט הפדרלי בניו ג׳רזי, שהורה ביוני על שחרורו של ח׳ליל והגדיר את הצדקות הממשל כבעייתיות, לא היה בעל סמכות שיפוט מתאימה “בשלב זה”, מאחר שהחוק הפדרלי קובע שההליך חייב לעבור תחילה במלואו דרך בתי הדין להגירה ורק לאחר מכן ניתן לערער לערכאות פדרליות.
במילים שהדהדו מעבר לעולם המשפט, כתבו שופטי הרוב כי ההסדר החוקי “מבטיח שלעותרים יהיה ניסיון אחד – לא אפס ולא שניים”. הם הכירו בכך שבפועל הדבר עלול לחייב עותרים “לחכות” גם כאשר הם טוענים להתנהלות ממשלתית בלתי חוקית. הם אף הדגישו שח׳ליל אינו יכול לתקוף בשלב זה את מעצרו ואת הליכי סילוקו באמצעות עתירת הביאס קורפוס – הכלי המשפטי המאפשר לאדם הנתון במעצר לטעון שהוא מוחזק בניגוד לחוק.
המשמעות עבור ח׳ליל עשויה להיות דרמטית: ההכרעה אינה “מזכה” אותו או “מרשיעה” אותו, אך היא מקרבת את הממשלה צעד משמעותי בדרך להמשך ההליכים נגדו, ואף מאפשרת לה – לפחות תיאורטית – להורות על מעצרו מחדש בזמן שהמערכת המשפטית מתגלגלת לאיטה. נכון לעכשיו לא היה ברור האם הממשל יפעל מיד כדי לעצור אותו שוב, אך עצם האפשרות הופכת את חירותו לשברירית: תלויה בהחלטה מנהלית, לא בהכרעה עקרונית.
המשמעות עבור ח׳ליל עשויה להיות דרמטית: ההכרעה אינה “מזכה” אותו או “מרשיעה” אותו, אך היא מקרבת את הממשלה צעד משמעותי בדרך להמשך ההליכים נגדו, ואף מאפשרת לה – לפחות תיאורטית – להורות על מעצרו מחדש בזמן שהמערכת המשפטית מתגלגלת לאיטה.
ח׳ליל, בן 30, נעצר ב־8 במרץ 2025. הוא הועבר למתקן כליאה של ההגירה בלואיזיאנה, שם שהה כשלושה חודשים. במהלך תקופת מעצרו הוא החמיץ את הולדת בנו הבכור – פרט שהפך לאחד הסמלים האנושיים הבולטים של הפרשה. בעיני תומכיו, זו עדות למחיר האישי שמדיניות אכיפה אגרסיבית יכולה לגבות גם מאדם שאינו מואשם בעבירה פלילית. בעיני מתנגדיו, זהו “מחיר” של מי שנכנס לעימות מול מערכת שמגדירה את פעילותו כאיום.
הממשלה טענה שח׳ליל הוביל פעילויות “המיושרות עם חמאס”, אך לפי החומרים שפורסמו – לא הציגה ראיות פומביות שמבססות את הטענה, ולא ייחסה לו עבירה פלילית. במקביל נטען כי לא חשף מידע בבקשת תושב הקבע שלו – טענה טכנית־מנהלתית שיכולה לשמש בסיס להליכים בדיני הגירה. אולם הליבה, כך לפי המסמכים וההתבטאויות, היא הצדקה חריגה בהרבה: שימוש בסעיף נדיר המאפשר לגרש תושבי חוץ אם “אמונותיהם” נחשבות מאיימות על האינטרסים של מדיניות החוץ האמריקאית. זהו עוגן משפטי שמופעל לעיתים נדירות, וכשהוא מופעל – הוא מעורר מיד חשש מעמיק: האם “אמונה” או פעילות פוליטית לגיטימית יכולות להפוך לעילת סילוק.
ביוני, השופט הפדרלי בניו ג׳רזי קבע כי הצדקה זו צפויה להימצא בלתי חוקתית והורה לשחרר את ח׳ליל. הממשל ערער וטען שמי שצריך להכריע אם ניתן לגרשו הוא שופט הגירה – לא בית משפט פדרלי – ולכן ההחלטה לשחררו חרגה מסמכות. כעת קיבל פאנל הערעור את הטענה הפרוצדורלית הזו, מבלי להעניק הכרעה מהותית על חופש הביטוי.
עורך דינו של ח׳ליל, באהר עזמי, כינה את ההחלטה מאכזבת ואף “מנוגדת לפסקי דין של בתי משפט פדרליים אחרים”. לדבריו, הפאנל עסק בעניין “שיפוטי־היפר־טכני” ולא בשאלה העיקרית: האם המדיניות שמובילה את הממשל עומדת במבחן החוקתי. הוא הדגיש שהמאבק לא הסתיים: “האפשרויות המשפטיות שלנו רחוקות מלהיות ממצות. נילחם בכל אפיק זמין”. לדבריו, ח׳ליל יישאר חופשי בשלב זה עד להמשך ההליכים – תהליך שעלול להימשך חודשים ואף יותר. עורכי הדין יכולים לבקש דיון מחדש בפני כלל שופטי המעגל השלישי, או לנסות להגיע לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
גם בתוך בית המשפט עצמו נרשמה מחלוקת חריפה. השופטת אריאנה פרימן כתבה דעת מיעוט, ולפיה עמיתיה מחזיקים את ח׳ליל בסטנדרט משפטי שגוי. היא טענה שח׳ליל מציג טענות מסוג “עכשיו או לעולם לא” – טענות שאם לא יידונו מיידית, עלול להיות מאוחר מדי לתקן את הפגיעה. פרימן ציינה שאין לח׳ליל עדיין צו סילוק סופי, ולכן אין לו מסלול ערעור רגיל לבית משפט לערעורים בשלב הזה – מה שמחזק, לדעתה, את הצורך בהתערבות פדרלית כבר כעת. היא הזהירה שהחלטת הרוב עלולה להשאיר אותו ללא סעד אפקטיבי אם אכן יימצא שמדובר במעצר בלתי חוקתי.
זהו גם מקום שבו הפרשה מקבלת צביון פוליטי־מוסדי מובהק: שני שופטי הרוב – תומאס הרדימן וסטפנוס ביבאס – מונו על ידי נשיאים רפובליקנים. הרדימן מונה בתקופת ג׳ורג׳ ו׳ בוש, וביבאס מונה בתקופת טראמפ. פרימן, לעומתם, מונתה בתקופת ג׳ו ביידן. אומנם אסור לפשט זאת כ”שופטים של ימין מול שופטת של שמאל”, אך קשה להתעלם מן העובדה שהמחלוקת מתיישבת עם הקיטוב הפוליטי של התקופה ועם הוויכוח העקרוני על גבולות כוחו של הממשל מול זכויות אזרח.
הרוב הכיר בחשש שהעלתה פרימן, אך דחה אותו בנימוק רחב: מערכת המשפט האמריקאית, כתבו, “מכריחה באופן שגרתי עותרים – גם בעלי טענות ראויות – להמתין” לפני שיציגו את טיעוניהם בערכאה הנכונה. לדבריהם, אם צו הסילוק של שופט ההגירה יהפוך בסופו של דבר לסופי ויאושר, ח׳ליל עדיין יוכל לקבל “ביקורת משמעותית” בהמשך. זו קביעה שמרגיעה על הנייר, אך עלולה להיות מרה במציאות – במיוחד אם יוחזר למעצר בזמן ההמתנה.
ההתפתחויות האחרונות מגיעות כאשר מועצת הערעורים של מערכת בתי הדין להגירה שוקלת צו קודם שקבע שח׳ליל יכול להיות מגורש. שופט הגירה אף העלה אפשרות שיורחק לאלג׳יריה – מדינה שממנה יש לו אזרחות דרך קרוב רחוק – או לסוריה, שם נולד במחנה פליטים למשפחה פלסטינית. עורכי דינו טוענים כי הוא צפוי לסכנת חיים אם יוחזר לאחת משתי המדינות. כאן מתלכד הוויכוח החוקתי עם סכנה קיומית: לא רק שאלת “האם מותר לגרש”, אלא “לאן מגורשים ומה המחיר”.
כך הפכה פרשת ח׳ליל לסמל. בעיני ארגוני זכויות אזרח וקבוצות פרו־פלסטיניות, הוא מייצג ניסיון ממשלתי לדכא מחאה ולרתום את דיני ההגירה כשוט ענישה נגד פעילות פוליטית. בעיני תומכי הממשל ותומכי ישראל, השלטון חייב להחזיק בסמכות לגרש תושבי חוץ שפעילותם נתפסת כאיום על ביטחון לאומי או על האינטרסים המדיניים של ארצות הברית. עצם השימוש בסעיף הנדיר של “אמונות המאיימות על מדיניות החוץ” הופך למוקד המחלוקת: האם הוא כלי לגיטימי למצבים קיצוניים – או פתח מסוכן להענשת דעות.
מבחינה אזרחית, המקרה חושף אמת שמעט אמריקאים נדרשים אליה ביומיום: תושב קבע אינו אזרח. הוא נהנה מזכויות משמעותיות, אך מעמדו הפגיע – ובעיקר העובדה שהוא נתון עדיין לסמכות סילוק – מאפשר לממשלה להפעיל נגדו מנגנונים שאינם זמינים באותה קלות מול אזרחים. בדיוק כאן מתחדדת השאלה שמסרבת לרדת מן השולחן: האם פעילות פוליטית בקמפוס, חריפה ככל שתהיה, יכולה להפוך לעילת גירוש.
המאבק המשפטי של מחמוד ח׳ליל רחוק מלהסתיים. אך פסק הדין החדש משנה את נקודת הכובד: במקום הכרעה עקרונית על חופש ביטוי – חזרה למסלול טכני של דיני הגירה, שבו הזמן פועל לטובת המערכת ונגד האדם. ובמציאות שבה הממשלה יכולה להחזיר אותו למעצר עוד לפני שהשאלות הגדולות יקבלו תשובה, כל יום חופשי הוא זמני, וכל פסיקה “פרוצדורלית” עלולה להפוך לתחנה נוספת בדרך אל הדלת החוצה.
