מתחת לרצפות, מאחורי דלתות נעולות: פשיטות רשות ההגירה הופכות את לוס אנג'לס לעיר של פחד

אנהיים, קליפורניה – זה קרה באמצע יום עבודה רגיל, באתר בנייה באנהיים שבמחוז אורנג’. לא סירנות, לא פשיטה “קלאסית” עם הודעות לעיתונות; רק משאיות שחורות ללא סימנים שעצרו בפתאומיות – וגל של בהלה שהתפשט כמו אש. עובדים שעוד לפני רגע הרימו קורות, מדדו, קדחו, עמדו על סולמות – התפזרו לכל כיוון. חלקם הצליחו להיעלם בתוך שכונה סמוכה, אחרים לא הספיקו לחשוב. כמה מהם מצאו מחבוא רגעי מתחת לבית פרטי, חלל צר ומאובק שעד לאותו יום היה רק “המרתף שמתחת לרצפה”. הם נשארו שם שעות, דוממים, עד שהבינו שהסוכנים עזבו סוף־סוף את האזור.

הסצנה הזו – אנשים עובדים שמתחבאים מתחת לבית כאילו מדובר במרדף מלחמתי – כבר איננה חריגה בדרום קליפורניה. מה שהחל בפשיטה מתוקשרת במפעל בגדים במרכז לוס אנג'לס ביוני, התגלגל לגל מתמשך של פעולות אכיפה שמשנות את השגרה במקומות שבהם העבודה היא החיים עצמם: אתרי בנייה, דוכני אוכל, מסעדות שכונתיות, שווקים, פינות רחוב שבהן פועלי יום מחכים לקבל עבודה. הפגיעה אינה רק בעובדים חסרי מעמד – אלא גם במתועדים, בבעלי אשרות עבודה, ובמשפחות שלמות שחיות בתחושה שמספיקה עצירה אחת לא מתוכננת כדי לפרק הכול.

 

הסצנה הזו – אנשים עובדים שמתחבאים מתחת לבית כאילו מדובר במרדף מלחמתי – כבר איננה חריגה בדרום קליפורניה. מה שהחל בפשיטה מתוקשרת במפעל בגדים במרכז לוס אנג'לס ביוני, התגלגל לגל מתמשך של פעולות אכיפה שמשנות את השגרה במקומות שבהם העבודה היא החיים עצמם: אתרי בנייה, דוכני אוכל, מסעדות שכונתיות, שווקים, פינות רחוב שבהן פועלי יום מחכים לקבל עבודה

 

בלינקולן הייטס, שכונה שמכירה טוב מדי את הקצב של הרחוב, הפאניקה נחתה בבת אחת. בלנקה איסיגירה, שמפעילה חנות טורטיות מקומית, מספרת שהכול התחיל בצעקות. “הדלתות שלנו היו פתוחות, ופתאום שמענו הרבה בנות ונשים צורחות: ‘לה מיגרה! לה מיגרה!’”, היא אומרת. המילה “לה מיגרה” – “ההגירה” בספרדית – היא לא סיסמה פוליטית שם, אלא אזעקה. לדבריה, סוכנים פדרליים הלכו קדימה ואחורה ברחוב, עקבו אחרי אנשים ובעיקר אחרי מי שעבדו בדוכנים. “כולם צעקו, כולם בכו”, היא מתארת. שמונה אנשים נכנסו בבהילות לחנות שלה, והיא נעלה את הדלת. “אמרנו לעצמנו: אם יבואו לפה, נבקש לראות צו”. היא לא יודעת אם מישהו נלקח באותו יום – אבל היא כן יודעת מה נשאר אחריו: שכונה שנשמתה נעצרה.

אלא שהדבר שמפחיד את התושבים לא פחות מן הנוכחות עצמה הוא שיטות הפעולה. בחודשים האחרונים, כך מתארים בעלי עסקים ופעילים, פעולות האכיפה נעשו מתוחכמות יותר, מפתיעות יותר – ובעיני רבים גם אגרסיביות יותר. ב־6 באוגוסט, מול סניף “הום דיפו” בלוס אנג'לס – נקודה מוכרת שבה פועלים מתכנסים בבוקר בחיפוש אחר עבודה – הגיע מי שנראה כמו עוד רכב מסחרי. ואז, ברגע אחד, הדלת האחורית של משאית השכרה של חברת “פנסקי” נפתחה מבפנים: כמעט תריסר סוכני רשות המכס והגנת הגבולות (סי־בי־פי) בשריון גוף נחשפו כשהם במארב. הם הסתערו לעבר פועלים, רבים התפזרו בבהלה. לפי הדיווח, נעצרו יותר מתריסר מהגרים בלתי מתועדים. במחלקה לביטחון המולדת אף כינו זאת “מבצע סוס טרויאני” – שם שממחיש היטב מדוע, בעיני רבים מהתושבים, אין כאן “בדיקה” אלא ציד.

התוצאה המיידית איננה רק פחד – אלא ריק. בעלי עסקים מתארים ירידה חדה בתנועה ובמכירות, גם במקומות שמבוססים שנים על קהל קבוע. אלחנדרה רודריגס, בעלת “אלכס פודס” ו”סמיטס פובלנאס”, מתארת איך בבת אחת אנשים הפסיקו לבוא. “הרבה מהלקוחות שלנו הפסיקו להיכנס. הם פחדו – כי הרבה מהם לטינים”, היא אומרת. לדבריה, אפילו במסעדות בווסט הוליווד, שבהן עובדים בעלי אשרות חוקיות, הפחד חלחל: “הם עדיין פחדו בגלל כל מה שקרה”. המכירות שלה צנחו ביותר מ־70%. “ברחוב לא היה אף אחד. אף אחד לא הלך, אף אחד לא בא”. היא סגרה את העסק לכעשרה ימים – כי “לא היה שווה לצאת” – ופיטרה אחד משני העובדים שלה. “לא יכולתי להרשות לעצמי יותר”, היא מודה. היה לה מעט כסף בצד, “ובמזל” הוא הציל אותה מקריסה מיידית. לא לכולם יש את המזל הזה.

 

הפגיעה הקשה ביותר מורגשת אצל מי שאין להם שולי ביטחון בכלל – מוכרי הרחוב ופועלי היום. בולמארו, שמוכר טמאלס, מספר בפשטות מכאיבה: “בגלל הפשיטות הכול נעצר. הפסקנו למכור בערך חודש. בלי לעבוד, בלי כלום”. רק לאחרונה חזר “קצת”. אבל יותר ממחצית מהלקוחות לא חזרו. “אנשים מפחדים לצאת לקנות”, הוא אומר, ואז מגיע המשפט שמסביר את המלכודת: “אין לנו מה לעשות. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד

 

חואן קרלוס גררה, בעל “טאקרייה פרונטרה”, מתאר תמונה שמטלטלת דווקא משום שהיא הפוכה לגמרי מהדימוי של לוס אנג'לס: עיר של אנשים ברחוב, פופ־אפים, דוכנים, ריח של אוכל בכל פינה. “זה לוס אנג'לס… אתה נוסע ברחוב ואתה אמור לראות מוכרי רחוב בכל מקום”, הוא אומר. “אבל זה נראה כמו עיר רפאים”. הוא היה אמור לפתוח סניף חדש בסילבר לייק בתחילת יוני. ואז התחילו הפשיטות. “לא הרגשתי שיש מקום לחגיגה או לפתיחה מפוארת”. במקום, הוא חבר לארגון “סיאלו” והשיק יוזמה בשם “טאקו שלישי עם מטרה” – וכל ההכנסות מהטאקו הנמכר ביותר עברו לגיוס כספים עבור משפחות מהגרים. ביום אחד גייסו 4,000 דולר. זהו הסכום שממחיש את עומק הצורך: מצד אחד נדיבות, מצד שני מצוקה שמאלצת מסעדה להפוך למוקד סיוע כדי שמשפחה תוכל לשרוד עוד שבוע.

הפגיעה הקשה ביותר מורגשת אצל מי שאין להם שולי ביטחון בכלל – מוכרי הרחוב ופועלי היום. בולמארו, שמוכר טמאלס, מספר בפשטות מכאיבה: “בגלל הפשיטות הכול נעצר. הפסקנו למכור בערך חודש. בלי לעבוד, בלי כלום”. רק לאחרונה חזר “קצת”. אבל יותר ממחצית מהלקוחות לא חזרו. “אנשים מפחדים לצאת לקנות”, הוא אומר, ואז מגיע המשפט שמסביר את המלכודת: “אין לנו מה לעשות. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד. צריך לשלם שכירות וחשבונות, למרות שאנחנו יוצאים עם פחד. אין דרך אחרת. השכירות לא מחכה. החשבונות לא מחכים. וגם האוכל שאנחנו צריכים לקנות – לא מחכה”.

 

הדבר שמפחיד את התושבים לא פחות מן הנוכחות עצמה הוא שיטות הפעולה. בחודשים האחרונים, כך מתארים בעלי עסקים ופעילים, פעולות האכיפה נעשו מתוחכמות יותר, מפתיעות יותר – ובעיני רבים גם אגרסיביות יותר. ב־6 באוגוסט, מול סניף “הום דיפו” בלוס אנג'לס – נקודה מוכרת שבה פועלים מתכנסים בבוקר בחיפוש אחר עבודה – הגיע מי שנראה כמו עוד רכב מסחרי. ואז, ברגע אחד, הדלת האחורית של משאית השכרה של חברת “פנסקי” נפתחה מבפנים: כמעט תריסר סוכני רשות המכס והגנת הגבולות (סי־בי־פי) בשריון גוף נחשפו כשהם במארב. הם הסתערו לעבר פועלים, רבים התפזרו בבהלה

 

גם ענף הבנייה – אחד ממנועי הצמיחה של דרום קליפורניה – מרגיש את ההלם. רוריק פלומינו, מהנדס יליד פרו שהקים חברת בנייה משלו, מתאר סתירה שיכולה להפוך למשבר: “יש הרבה עבודה, מגה־פרויקטים מגיעים – אבל אני מפחד לקחת עוד כי אין לי כוח אדם”. הוא מספר שראה מחסום שבו נעצרו טנדרים של קבלנים: “אז זה קורה. אנשים מפחדים”. סקר של התאחדות הקבלנים הכלליים של אמריקה שנערך בקיץ מצא ש־92% מחברות הבנייה מתקשות לאייש משרות, ו־28% מהחברות שנשאלו אמרו שהושפעו מפעולות הגירה בחצי השנה האחרונה. הנתונים הללו אינם רק סטטיסטיקה: הם מתורגמים לדירות שמתעכבות, לשיפוצים שנתקעים, למחירים שעולים – ובעיקר למשפחות שמאבדות את היכולת לעבוד.

מול הפחד הזה, קהילות ומעסיקים מפתחים “שיטות הישרדות”. הרשת הלאומית לארגון פועלי יום יצרה קמפיין בשם “לאמץ פינה”, שמעודד מתנדבים להגיע לנקודות שבהן פועלי יום מתאספים כדי ללמד אנשים את זכויותיהם. במקומות אחרים הוקמו סיורים קהילתיים – לא כדי “להתעמת”, אלא כדי להרתיע, לתעד, להזהיר מראש. במקביל, בעלי עסקים מתחילים להתנהג כמו מי שמבינים שאי־ידיעה היא סכנה. דורה הררה, שותפה בבעלות על המסעדה המקסיקנית המוכרת “יוקה’ס”, התקינה לראשונה מאז שנפתחה המסעדה בשנת 1976 שלטים שמצהירים: “רכוש פרטי”. המשמעות המשפטית פשוטה: כדי להיכנס לרכוש פרטי נדרש צו. אבל המשמעות הרגשית עמוקה יותר: עסק משפחתי ותיק, שמזוהה עם העיר, מרגיש צורך להגן על העובדים כאילו הוא קו חזית. “אנחנו רוצים לוודא שכולם מטופלים, מוגנים, מחונכים”, היא אומרת. “כמעסיק, אני מאמינה שאתה צריך לעשות הכול – ממש הכול – כדי להגן על האנשים שלך, אפילו את הדבר הכי קטן”.

ועדיין, מתחת לכל הדיבורים על כלכלה, תקנות וחוק – יש מחיר אנושי שמסרב להסתתר מאחורי מספרים. עובד בלתי מתועד מלוס אנג'לס, שביקש להישאר בעילום שם, מתאר את מה שרבים מרגישים אבל מתקשים לומר בקול: “הפשיטות השפיעו עליי עמוקות, פסיכולוגית וכלכלית. יש פאניקה ברחובות. אני מנסה לצאת מהבית כמה שפחות. אני מדבר בשבילי – אבל יש אלפי אנשים כמוני, והרבה מהם במצב גרוע יותר. זו תקופת חירום”. כשאדם עובד, שמפרנס משפחה, מתחיל לחשב כל יציאה מהבית כמו סיכון – זו כבר לא “מדיניות”, זו מציאות שמנתקת אנשים מחיים רגילים.

ובמציאות הזו, הסכנה איננה תיאורטית. ביולי אירע מקרה טרגי: חיימה אלאניס גרסיה, שעבד בחוות הקנאביס “גלאס האוס פארמס” במשך עשור, נפל מגג חממה מגובה של כ־9 מטרים כשנמלט מסוכני הגירה – ומת יומיים לאחר מכן. זהו סיפור קצה שמאיר את מה שקורה בשגרה: כאשר אנשים מפחדים עד כדי בריחה עיוורת, גם מקום עבודה הופך למלכודת, ו”עוד יום עבודה” עלול להיגמר באובדן חיים.

ככה נראית דרום קליפורניה בעידן הפשיטות: לא רק ירידה במכירות ולא רק מחסור בעובדים – אלא עיר שבה דלתות ננעלות מוקדם יותר, רחובות מתרוקנים מהר יותר, וקהילות שלמות לומדות להתנהל בין שתי משימות בסיסיות: להרוויח את לחמן – ולהישאר בחיים.