התובעת הכללית בניו יורק נגד בית"ר: ארגון “בית״ר ארצות הברית” יפסיק לפעול אחרי חקירה על אלימות והטרדה

בעיצומה של תקופה טעונה במיוחד בשיח האמריקאי סביב ישראל, עזה והמחאה ברחובות, נסגר השבוע אחד המוקדים השנויים ביותר במחלוקת של האקטיביזם הפרו־ישראלי בעיר. ארגון “בית״ר ארצות הברית”, קבוצה מיליטנטית שפעלה בניו יורק ככוח נגד־מחאתי אגרסיבי מאז פרוץ המלחמה שלאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, הסכים להפסיק את פעילותו במדינה במסגרת הסדר פשרה עם התובעת הכללית של ניו יורק, לטישיה ג׳יימס.

בהודעת לשכת התובעת הכללית נאמר כי החקירה העלתה דפוס מתמשך של “אלימות, הטרדה והפחדה” – נגד ניו־יורקים ערבים, מוסלמים ויהודים כאחד. לשכת ג׳יימס ציינה כי החקירה נפתחה בעקבות “תלונות רבות ודיווחים ציבוריים” על התנהלות הקבוצה כלפי פעילים מוסלמים, ערבים, פלסטינים ויהודים, וכי היקף הממצאים הצדיק צעדים מחייבים שימנעו ממנה להמשיך לפעול במרחב הציבורי של ניו יורק באותן שיטות.

על פי ההסדר, בית״ר ארצות הברית מתחייבת להפסיק לאלתר כל פעולה שיש בה הסתה או עידוד לאלימות נגד יחידים, איומים על מפגינים או הטרדה של אנשים המפעילים את זכויותיהם האזרחיות והחוקתיות. הארגון יהיה כפוף לקנס של 50 אלף דולר אם יפר את תנאי ההסדר במהלך שלוש השנים הבאות, תקופה שבה יידרש להגיש גם דוחות ציות שנתיים. ההסדר מדגיש כי ניו יורק לא תקבל מצב שבו ארגון פוליטי משתמש בפחד ובהפחדה כדי להשתיק מחאה חוקית או כדי לתקוף אנשים בשל זהותם.

“ניו יורק לא תסבול ארגונים שמשתמשים בפחד, אלימות והפחדה כדי להשתיק ביטוי חופשי או לכוון לאנשים בגלל מי שהם”, אמרה ג׳יימס. לדבריה, החקירה חשפה “דפוס מדאיג ובלתי חוקי של הטרדה ואלימות ממניעי הטיה” שנועד להטיל אימה על קהילות ולכבות מחאה לגיטימית. מבחינת לשכת התובעת הכללית, מדובר לא רק בהתנהגות בעייתית אלא בהפרה של תקנות זכויות אזרח: הטרדה של אנשים שהשתתפו במחאות במסגרת זכותם החוקתית.

 

בהודעת לשכת התובעת הכללית נאמר כי החקירה העלתה דפוס מתמשך של “אלימות, הטרדה והפחדה” – נגד ניו־יורקים ערבים, מוסלמים ויהודים כאחד. לשכת ג׳יימס ציינה כי החקירה נפתחה בעקבות “תלונות רבות ודיווחים ציבוריים” על התנהלות הקבוצה כלפי פעילים מוסלמים, ערבים, פלסטינים ויהודים, וכי היקף הממצאים הצדיק צעדים מחייבים שימנעו ממנה להמשיך לפעול במרחב הציבורי של ניו יורק באותן שיטות.

 

החקירה עצמה מתארת שורה של מעשים חריגים המיוחסים לקבוצה. לפי הממצאים, בית״ר עודדה את עוקביה להביא נשק למחאות פרו־פלסטיניות, פלשה לרכוש פרטי כדי לתלוש ולגנוב דגלים פלסטיניים, עקבה אחר מפגינים ואף תקפה אנשים שענדו כפייה. לשכת התובעת הכללית טענה כי הקבוצה התרברבה ברשתות החברתיות על פעילותה – כולל אירועי אלימות – וכי התיעוד המקוון שימש חלק מן התשתית לתיאור “מסע” שיטתי ולא אירועים נקודתיים.

בהסדר הפשרה נכללו גם התייחסויות לפרסומים ברשתות החברתיות שכללו השפלות וקריאות לאלימות נגד פלסטינים בעזה. בנוסף, נכתב כי הקבוצה השתמשה במוטיב של “ביפרים” כלפי אנשים שנתפסו כמוסלמים או כיהודים התומכים בעניין הפלסטיני. המסמך מציין שהדבר הוצג כרמז מאיים למבצע הביפרים המתפוצצים המיוחס לישראל נגד חיזבאללה בספטמבר 2024 – כלומר, לא רק סיסמה פוליטית אלא שימוש מרומז בדימוי של פגיעה פיזית ככלי הפחדה.

החקירה העלתה גם כי לא רק מוסלמים וערבים היו יעד: בית״ר, לפי ממצאי התובעת הכללית, הטרידה ואיימה גם על אקדמאים יהודים ועל יהודים אחרים ש”מביעים דעות שבית״ר רואה כלא מיושרות עם חזונה של יהדות או ישראל”. במילים אחרות, ההתנגשות סביב הארגון אינה רק קו בין פרו־ישראלים לפרו־פלסטינים – אלא גם ויכוח חריף בתוך הקהילה היהודית עצמה, סביב השאלה היכן עובר הגבול בין אקטיביזם לבין אלימות, ובין מאבק באנטישמיות לבין הפחדה של מי שמחזיק בעמדה אחרת.

לשכת ג׳יימס ציינה כי זהו הצעד הראשון מסוגו מצד רשות אכיפה מדינתית נגד בית״ר ארצות הברית מאז עלתה הקבוצה לתודעה הציבורית, בעיקר ככוח נגד־מחאתי תוקפני לאחר המלחמה בעזה. בכך הופכת הפרשה לתקדים: לא עוד מחלוקת פוליטית ברשת או קרב נרטיבים על מדרכות מנהטן – אלא התערבות של מערכת אכיפת החוק סביב מה שנתפס כהפרת זכויות אזרח.

מצדה, בית״ר ארצות הברית לא קיבלה על עצמה אחריות. בהסדר הפשרה נכתב שהארגון אינו מודה ואינו מכחיש את הממצאים. בהצהרותיו הוא דחה את הטענות לעוולה, טען לרדיפה פוליטית והציג את הסגירה בניו יורק כעדות לאקלים עוין כלפי ציונות במדינה. הארגון הדגיש כי הוא ימשיך לפעול כישות גלובלית ואף בישראל, אך לא יפעל עוד בניו יורק – המקום שבו רוכז חלק משמעותי מפעילותו.

רון טורוסיאן, איש יחסי ציבור ומייסד בית״ר העולמית, מסר לסוכנות הידיעות היהודית כי הארגון ביקש לפרק את פעילותו בניו יורק כבר מאז מרץ. בהודעה נוספת, שנשלחה דרך ווטסאפ, הוא כתב משפט שעורר סערה בפני עצמו: “אנחנו ממליצים לכל הארגונים הציוניים ללא מטרות רווח להתפרק בניו יורק”. באותן שעות התפרסמו גם ברשתות החברתיות של בית״ר מסרים חדים עוד יותר, כולל ההצהרה: “ניו יורק עומדת עם פלסטין. אנו ממליצים לכל הארגונים הציוניים להתפרק במדינת ניו יורק”.

הטענה הזו – ש“ניו יורק עומדת עם פלסטין” – אינה רק סיסמה מתלהמת. היא משקפת תודעת מצור שהולכת ומתפשטת בחלקים של המחנה הפרו־ישראלי בארצות הברית: תחושה שהממסד העירוני, האקדמיה, עולם התרבות וחלקים מן הפוליטיקה המקומית הפכו עוינים כלפי ישראל וכלפי ציונות, ולכן המאבק “יוצא מגבולות הכללים”. אלא שהחקירה וההסדר של התובעת הכללית משדרים מסר הפוך: גם אם המאבק אידיאולוגי, כללי המשחק האזרחיים אינם מתבטלים, ואלימות או הפחדה אינן לגיטימיות בשם שום מטרה.

דובר בית״ר, דניאל לוי, פרסם הצהרה שבה הגן על דרכה של הקבוצה והציג אותה כחלק מ“ציונות מיינסטרים” וכהמשך למסורת של זאב ז׳בוטינסקי. לדבריו, “בית״ר היא ציונות מיינסטרים, והיא ארגון שבלעדיו מדינת ישראל לא הייתה קיימת”. הוא אף קרא “לציונים לחזור הביתה לישראל”. אלא שהניסיון לכרוך את הארגון במורשת היסטורית מכובדת לא סגר את הפער: מבקרי הקבוצה טוענים שמדובר באקטיביזם כוחני, שמשתמש בתעמולה ובהפחדה, ומעמיד בסכנה גם את מאבק הקהילה היהודית נגד אנטישמיות – משום שהוא מצייר אותו כאלים ומאיים.

הסיפור של בית״ר ניו יורק כרוך גם בתמיכה שקיבלה הקבוצה מצד חלק מהציבור הפרו־ישראלי. כאשר עודדה את עוקביה “להילחם בחזרה” מול מפגינים פרו־פלסטינים, היא משכה תשומת לב ותומכים, ואף זכתה לתמיכה פומבית של מוזיקאי יהודי מוכר. אך במקביל התעוררה נגדה ביקורת מצד ארגונים יהודיים ממוסדים, שטענו כי שיטותיה חורגות מהמקובל, וכי היא מזיקה למאבק באנטישמיות במקום לחזקו.

כך למשל, נטען שהקבוצה ניסתה “לסמן” מפגינים פרו־פלסטינים לשלטונות הפדרליים במטרה להביא לגירושם – צעד שנתפס בעיני מבקרים כהלשנה פוליטית מסוכנת. במקרה אחד לפחות, לפי קביעת שופט פדרלי, פוסט ברשתות החברתיות של בית״ר הוביל באופן ישיר למעצרו של מפגין פרו־פלסטיני. ההסדר מציין שבית״ר טענה שלא השתמשה בתוכנת זיהוי פנים – אף שעל פי פרסומים קודמים התרברבה שיש ברשותה יכולת כזו.

גם בתוך העולם היהודי־ממסדי התנהל עימות מתוקשר סביב הקבוצה. בפברואר נוספה בית״ר למאגר הקיצוניות של הליגה נגד השמצה. טורוסיאן עצמו נקלע לעימותים פומביים, בין היתר סביב כנס של ארגונים יהודיים בישראל וסכסוך מול פעיל פרו־ישראלי יריב, ואף הושעה לזמן קצר מהקונגרס הציוני העולמי לפני שאושר לבסוף לשמש כציר.

שי דוידאי, אחד המבקרים הבולטים של הארגון, כתב לאחר ההסדר כי מדובר בצעד “שהגיע מאוחר מדי”, והוסיף כי כעת “הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר” גם לארגון פרו־פלסטיני רדיקלי פעיל בניו יורק. מן העבר השני, הרב אלחנן פופקו – רב שפעל בעבר בבית הכנסת פארק איסט בניו יורק – תקף את ההסדר וטען שמדובר באכיפה סלקטיבית: לדבריו, לא ייתכן לסגור את בית״ר ובמקביל לאפשר הפגנות קיצוניות מחוץ לבתי כנסת. הוא השתמש בדימוי היסטורי טעון כדי לתאר מפגינים אנטי־ישראליים, והשווה אותם ל“חולצות חומות” – כלומר, לפשיסטים. הוויכוח הזה ממחיש שהמאבק על גבולות המחאה אינו מתרחש רק בין מחנות פוליטיים – אלא בתוך קהילות.

לשכת התובעת הכללית חשפה גם ליקוי מנהלי: בית״ר ארצות הברית מאוגדת כעמותה ללא מטרות רווח בקאטונה שבמדינת ניו יורק, ביקשה תרומות – אך לפי ההסדר לא נרשמה בלשכת הצדקה של התובעת הכללית כפי שנדרש. דובר הארגון השיב כי ההתאגדות בוצעה במדינת דלאוור – פרקטיקה נפוצה לעמותות – והדגיש את פעילות הקבוצה בישראל. לדבריו, לבית״ר יש “מטה עולמי” ב“מצודת זאב”, בית ז׳בוטינסקי בתל אביב, ואף ציין כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מחזיק בבניין משרד אישי – אמירה שמטרתה להעניק לקבוצה הילה של לגיטימציה ישראלית־רשמית, גם אם אין בכך בהכרח קשר ישיר להחלטה המשפטית בניו יורק.

במבט רחב יותר, פרשת בית״ר ממחישה את הרתיחה שמלווה את החברה האמריקאית מאז פרוץ המלחמה בעזה: הרחוב הפך לשדה קרב של מחאות ונגד־מחאות, והרשתות החברתיות הפכו למנוע הסתה שמאיץ קיטוב. במציאות הזו, חלק מהפעילים משני הצדדים מאמצים שיטות קיצוניות יותר, והגבול בין מחאה לבין הפחדה מיטשטש במהירות. ההחלטה לסגור את פעילות בית״ר בניו יורק – גם אם במסגרת פשרה ולא בפסק דין – שולחת איתות חד: אקטיביזם פוליטי אינו מעניק חסינות, וזכויות אזרח אינן תלויות בעמדה ביחס לישראל או לפלסטינים.

ועם זאת, ההסדר גם מותיר שאלות פתוחות. בית״ר לא נעלמת: היא רק יוצאת מניו יורק ומצהירה שתמשיך לפעול מחוץ למדינה ובישראל. הקריאה של טורוסיאן לעמותות ציוניות אחרות להתפרק בניו יורק חושפת עד כמה המאבק כבר אינו רק על הרחוב – אלא על עצם הלגיטימיות של פעילות ציונית במרחב הציבורי האמריקאי. האם מדובר באיום טקטי שנועד לייצר לחץ פוליטי, או באסטרטגיה רחבה יותר של נסיגה מן הזירה המקומית והעברת הפעילות למקומות אחרים?

כך או כך, פרשת בית״ר מסמנת נקודת מפנה: ניו יורק – בירת המחאה של ארצות הברית – מאותתת שהיא מוכנה להפעיל כוח משפטי לא נגד דעה, אלא נגד שיטה. לא נגד מחנה פוליטי מסוים, אלא נגד תרבות של הפחדה. ובתקופה שבה כל צד משוכנע שהוא מותקף, זהו אולי המסר החריף ביותר: במאבק על דעת הקהל, מי שחוצה את גבולות החוק – עלול למצוא את עצמו מחוץ למשחק.