טראמפ: “בלתי מקובל שגרינלנד לא תהיה בשליטתנו” - הנשיא מציב אולטימטום ומטלטל את נאט״ו

בתוך שעות ספורות הצליח הנשיא דונלד טראמפ להפוך ויכוח גיאו־אסטרטגי על אי קפוא לקו שבר שעלול לערער את אחת הבריתות החשובות בעולם. ביום רביעי פרסם טראמפ הצהרה חריגה בחריפותה, ולפיה “כל דבר פחות מגרינלנד בידי ארצות הברית הוא בלתי מקובל”. הוא לא הסתפק בדרישה עצמה: טראמפ קרא גם לנאט״ו “להוביל את הדרך” כדי שוושינגטון “תקבל” את האי – ושיגר איום מרומז לפיו אם אמריקה לא תשלוט בגרינלנד, “רוסיה או סין יעשו זאת, וזה לא הולך לקרות”.

הדברים נאמרו שעות לפני פגישה דיפלומטית רגישה בבית הלבן עם נציגים מדנמרק ומגרינלנד. אלא שגם המפגש הזה – שנועד, לפחות מבחינת קופנהגן, “להוריד להבות” – הפך עצמו לזירה של מאבקי כוח בתוך הממשל האמריקאי. דנמרק ביקשה לקיים את השיחות עם מזכיר המדינה מרקו רוביו, בתקווה לשמוע ממנו עמדה ממוסדת ומרוסנת יותר. בפועל, לפי דיווחים, סגן הנשיא ג׳יי־די ואנס התעקש להיכלל בפגישה ואף “משתלט” עליה בפועל: מקום המפגש הוסט ממשרד החוץ האמריקאי לבית הלבן, ורוביו אמור להצטרף לואנס – לא להוביל.

באירופה ראו בכך לא רק שינוי פרוטוקולי, אלא איתות ברור לגבי מי מכתיב את הטון. ואנס נחשב בשנים האחרונות לדמות שמרנית־לוחמנית, ביקורתית ולעיתים מזלזלת כלפי בעלות ברית ותיקות של ארצות הברית, ובייחוד כלפי מדינות נאט״ו. נאום נוזף שנשא בוועידת ביטחון בגרמניה בתחילת השנה שעברה עדיין מהדהד בבירות אירופה כסימן אזהרה: לא עוד “אמריקה כמנהיגת המערב” אלא אמריקה שמציבה תנאים, מאשימה ומטיחה.

בדיון הציבורי בדנמרק התגבשה סביב הפגישה תחושת חרדה. מורטן מסרשמידט, יו״ר מפלגת העם הדנית מהימין הקיצוני, תיאר את הסיטואציה ככניסה ל“מאורת האריות” – והוסיף שקשה לו לראות כיצד משהו טוב עשוי לצאת מהשיחות. זה אינו ציטוט טכני: בדנמרק מבינים היטב שהנושא כבר מזמן לא “עסקה” או “חזון כלכלי”, אלא מבחן ריבונות מול בעלת הברית החזקה בעולם.

 

ביום רביעי פרסם טראמפ הצהרה חריגה בחריפותה, ולפיה “כל דבר פחות מגרינלנד בידי ארצות הברית הוא בלתי מקובל”. הוא לא הסתפק בדרישה עצמה: טראמפ קרא גם לנאט״ו “להוביל את הדרך” כדי שוושינגטון “תקבל” את האי – ושיגר איום מרומז לפיו אם אמריקה לא תשלוט בגרינלנד, “רוסיה או סין יעשו זאת, וזה לא הולך לקרות”.

 

טראמפ מציג את הדרישה כצורך ביטחוני. לשיטתו, גרינלנד “חיונית” להגנת ארצות הברית, והוא קושר אותה גם לתוכנית ההגנה מפני טילים “כיפת הזהב” (כך הוא מכנה את היוזמה), וגם לסכנות שהוא משרטט בים הצפוני: ספינות רוסיות וסיניות, תחרות על הצפון האטלנטי, והארקטי כזירה המרכזית של המאה ה־21. לטענתו, “נאט״ו הופכת הרבה יותר אדירה ויעילה עם גרינלנד בידי ארצות הברית”.

אלא שבקצה השני של האוקיינוס, בנוּק – בירת גרינלנד – המסר שונה לחלוטין. תושבים רבים מתארים גל של עיתונאים וצוותי צילום ברחוב הראשי המכוסה שלג, שמנסים ללכוד את הלך הרוח המקומי: האם האי באמת “על המדף”. והתשובה, שוב ושוב, היא לא. טואטה מיקאלסן, סטודנטית בת 22, אמרה שהיא מקווה שהאמריקאים “יקבלו את המסר לסגת”. זו אינה רק אמירה רגשית; היא משקפת תחושת ריבונות הולכת ומתעצבת אצל גרינלנדים, שחיים בשטח אוטונומי בתוך ממלכת דנמרק אך מנהלים זהות לאומית ייחודית וחלומות עצמאות משלהם.

גם ההנהגה הפוליטית של גרינלנד ניסתה להבהיר קווים אדומים. ראש ממשלת גרינלנד, ינס־פרדריק נילסן, אמר במסיבת עיתונאים בקופנהגן כי אם יידרש לבחור “כאן ועכשיו” בין ארצות הברית לדנמרק – הבחירה היא בדנמרק. הוא הרחיב את המסר: בחירה בנאט״ו, בממלכת דנמרק ובאיחוד האירופי. התגובה של טראמפ לא איחרה לבוא ונשאה גוון מאיים: “אני לא מסכים איתו. אני לא יודע מי הוא. אני לא יודע שום דבר עליו. אבל זו הולכת להיות בעיה גדולה עבורו”. במילים אחרות: לא רק מחלוקת אסטרטגית, אלא איתות אישי־כוחני כלפי מנהיג מקומי שמסרב.

הוויכוח מתעצם סביב השאלה מה בעצם מושך את טראמפ בגרינלנד. יש לאי חשיבות צבאית: מסלולי טיסה וקווי התרעה בצפון, מרחבי שליטה על הצפון האטלנטי, ויתרון במרוץ הארקטי. אך יש גם ממד כלכלי הולך וגדל: המסה מואצת של קרח בשל שינוי האקלים פותחת אפשרות לנתיבי סחר חדשים, קצרים יותר אל אסיה, ומגבירה את הכדאיות של הפקת משאבים ומינרלים קריטיים הנחוצים לתעשיות טכנולוגיה – מחשבים, טלפונים, סוללות ומערכות נשק מתקדמות.

דווקא כאן מתגלה פער מרתק בין הרטוריקה בוושינגטון לבין החוויה היומיומית בגרינלנד. לארס וינטנר, מהנדס חימום בנוּק שמפליג וצד לעיתים קרובות, אמר שאין לו מושג על “האיום הסיני” שטראמפ מתאר: “הסיני היחיד שאני רואה הוא כשאני הולך לשוק המזון המהיר”. חברו הנס נוֹרגורד הוסיף שטענות טראמפ על ספינות רוסיות וסיניות הן “פנטזיה”. מבחינתם, ארצות הברית כבר מחזיקה נוכחות צבאית באזור ויכולה להרחיב בסיסים – ולכן “ביטחון” נשמע כמו כיסוי בלבד. וינטנר אף הציע שהמניע האמיתי הוא משאבים ורווחים – לא הגנה.

לא כולם מסתפקים בביקורת מילולית. נורגוד סיפר שהגיש תלונה במשטרה בנוּק נגד מה שכינה “התנהגות אגרסיבית” מצד טראמפ, וטען שגורמים אמריקאים מאיימים בפועל על תושבי גרינלנד ועל נאט״ו. גם אם אין לתלונה הזו משקל משפטי מחייב במישור הבינלאומי, עצם ההגשה ממחישה את מפלס החרדה: לא “פוליטיקה רחוקה”, אלא תחושה שהבית עצמו הפך יעד ללחץ חיצוני.

בדנמרק מנסים ללכת על חבל דק: מצד אחד להציע שיתוף פעולה עמוק יותר עם ארצות הברית – צבאי וכלכלי – ומצד שני לא לאפשר כל פרצה שתתפרש כוויתור על ריבונות. זהו קו אדום שקשה לראות כיצד יתיישר עם דרישת טראמפ ל“שליטה”. על הרקע הזה, באירופה החלו להישמע אזהרות חריפות. נשיא צרפת עמנואל מקרון הזהיר כי אם ריבונות של מדינה אירופית ובעלת ברית תיפגע – “ההשלכות המדורגות יהיו חסרות תקדים”. נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין הדגישה ש“זה תלוי בדנמרק ובגרינלנד, ורק בהן, להחליט”.

גם בגרמניה הגיבו. שר ההגנה בוריס פיסטוריוס הזהיר שהשתלטות אמריקאית על גרינלנד עלולה דווקא לעכב את יעדי הביטחון בארקטי במקום לקדם אותם – משום שהיא תיצור משבר אמון בתוך המערב, בדיוק בזירה שבה רוסיה וסין נתפסות כאיום. לדבריו, תגובה אמריקאית “בת קיימא” לא יכולה להיות סיפוח, “בהפרה חמורה של העקרונות היסודיים של שיתוף פעולה בינלאומי”; במקום זאת, עליה להתבסס על הגנה משותפת בצפון.

כאן נכנס ממד נוסף שמודגש בדיווחים: לא רק היחסים בין מדינות, אלא גם הדינמיקה הפנימית בארצות הברית. דנמרק, לפי הפרטים שפורסמו, ביקשה מלכתחילה פגישה עם מזכיר המדינה כדי לקבל הבהרות – כלומר, לנסות להבין האם מדובר ביוזמה אישית־פוליטית של הנשיא או במדיניות רשמית מגובשת. העובדה שואנס התעקש להשתתף ולמשוך את השיחות לבית הלבן פירשה באירופה כסימן שהקו התקיף אינו “רעש רקע”, אלא חלק ממדיניות שמקבלת גיבוי ממוקדי הכוח בממשל.

אלא שהקרקע הציבורית בארצות הברית אינה בהכרח תומכת בהרפתקה. סקר של “אקונומיסט–יוגוב” שפורסם ביום שלישי מצא שרוב רחב של אמריקאים מתנגד לניסיון “לקחת את גרינלנד” – בין אם באמצעות פעולה צבאית ובין אם באמצעות תשלום לגרינלנדים. יותר משני שלישים התנגדו לשני הרעיונות. גם בקרב תומכי טראמפ התמיכה מוגבלת: רק כ־30% בעד תשלום לגרינלנדים, ורק כ־17% תומכים באופציה צבאית. במילים אחרות, גם אם טראמפ מנסה למתג את המהלך כצעד ביטחוני נחוץ, הוא מתקשה לשכנע את בסיס הציבור שיש כאן יעד שמצדיק סיכון, כסף ומשבר עם בעלות הברית.

במקביל, בקונגרס האמריקאי נרשמת תגובת נגד. שתי סנאטוריות – ג׳ין שאהין מניו המפשייר וליסה מרקובסקי מאלסקה – הניחו הצעת חוק דו־מפלגתית שתאסור שימוש בכספי משרד ההגנה או משרד החוץ לצורך סיפוח או השתלטות על גרינלנד, או על טריטוריה ריבונית של כל מדינה חברה בנאט״ו, ללא הסכמת אותה בעלת ברית או אישור מועצת צפון האוקיינוס האטלנטי. המחוקקות מבקשות לייצר “מעקה בטיחות” משפטי מול אפשרות של הידרדרות הרפתקנית – לא רק במקרה גרינלנד, אלא כתקדים מסוכן לכל הברית.

לאחר הפגישה בבית הלבן צפויים שר החוץ הדני לארס לוקה רסמוסן, שרת החוץ של גרינלנד ויויאן מוֹצפלדט ושגריר דנמרק בארצות הברית להיפגש גם עם סנאטורים מהשדולה הארקטית בקונגרס. בנוסף, משלחת דו־מפלגתית של מחוקקים אמורה לצאת לקופנהגן בהמשך השבוע כדי להיפגש עם גורמים דנים וגרינלנדים – ניסיון להרחיב ערוצי שיח מעבר לבית הלבן, ולהחזיר את המשבר למסילות דיפלומטיות.

באירופה ממשיכים להיערך גם במישור הסמלי־מעשי. שר החוץ הצרפתי ז׳אן־נואל בארו הודיע כי ארצו מתכננת לפתוח קונסוליה בגרינלנד ב־6 בפברואר, על בסיס החלטה שקיבלה כבר בקיץ שעבר לפתוח נציגות דיפלומטית. מבחינת פריז, זו אינה רק מחווה: זהו סימון נוכחות ועניין אירופי ישיר באי הארקטי, כדי שלא ייתפס כשטח שמעמדו נקבע בשיחה דו־צדדית אמריקאית־דנית.

ככל שהימים מתקדמים, ברור שהמשבר סביב גרינלנד הוא הרבה מעבר לשאלה “למי שייך אי”. הוא מבחן למידת הלכידות של נאט״ו, לאופן שבו ארצות הברית תופסת את תפקידן של בעלות הברית, ולשאלה האם עקרונות ריבונות ושיתוף פעולה בינלאומי יישמרו דווקא בתקופה שבה רוסיה וסין נתפסות כמערערות סדר. אירופה מוצאת את עצמה בעמדה בלתי נוחה: להגן על אחת ממדינותיה לא מול יריב, אלא מול בעלת הברית הגדולה ביותר שלה.

ועדיין, בתוך הרעש הגיאו־פוליטי, הקול המקומי מנוּק חוזר ועולה: “אנחנו לא למכירה”. ייתכן שזו תהיה השורה שתכריע בסוף – לא בגלל כוח צבאי או כלכלי, אלא מפני שהיא מזכירה אמת בסיסית שמדינות רבות, קטנות וגדולות, נשענות עליה: ריבונות אינה מטבע עובר לסוחר, ובוודאי לא אמורה להפוך לסעיף במשא ומתן פוליטי שמאיים לפרק ברית שלמה.