החוקרים מבהירים כי הירידה אינה נובעת רק ממעצרים וגירושים מתוקשרים של רשות ההגירה והמכס הפדרלית (איי־סי־אי), אלא בעיקר מהאטה משמעותית בהגעת מהגרים חדשים — האטה שלטענתם “תוזמרה” על ידי ממשל הנשיא דונלד טראמפ באמצעות צעדים מצטברים: סגירה כמעט מוחלטת של הגבול עם מקסיקו, הידוק דרמטי של מגבלות ויזה, תוספת אגרות ודמי כניסה, וצמצום חד של תוכניות הומניטריות, לרבות קיצוץ עמוק במסלולי פליטים.
לצד זאת, הדוח מעריך כי מספר הגירושים ב־2025 עמד סביב 300 אלף — נמוך משמעותית מהנתונים שהממשל הציג, סביב 600 אלף. הפער הזה מדגיש לא רק קושי מתודולוגי אמיתי למדוד “עזיבה” ו“גירוש” בזמן אמת, אלא גם מאבק פוליטי על הנרטיב: הממשל מעוניין להציג מספרים גבוהים כדי להדגים “הצלחה”, בעוד כלכלנים ומוסדות מחקר מזהירים מפני שימוש גמיש בנתונים.
כאשר הזרם מתהפך או לפחות נחלש באופן חד, הכלכלה מתחילה להרגיש את זה. לפי אומדני ברוקינגס, הוצאות הצרכנים צפויות לרדת בין 60 ל־110 מיליארד דולר לאורך 2025 ו־2026, כתוצאה משילוב של עזיבת מהגרים והפחתת הוצאות בקרב מי שנשארים אך חיים באי־ודאות ומצמצמים צריכה. מדובר במכה לביקוש המקומי — אותו מנוע שמחזיק חלקים גדולים מהכלכלה האמריקאית.
המחלוקת מתחדדת משום שאומדני ברוקינגס שונים מאומדנים אחרים שפרסם בשבוע שעבר משרד התקציב של הקונגרס — גוף בלתי מפלגתי — שלפיהם ההגירה נטו בשנת 2025 נותרה חיובית: כ־400 אלף יותר נכנסו מאשר יצאו. לפי הנחת משרד התקציב, פחות אנשים גורשו ופחות עזבו “מרצון” לעומת מה שמניח המודל של ברוקינגס. מנגד, ממשל טראמפ ומכוני מחקר התומכים בהגבלות הגירה טוענים כי ההגירה נטו הייתה שלילית הרבה יותר — בהסתמך על מספר גבוה בהרבה של עוזבים.
הכרעה רשמית עדיין אין, וגם לא תהיה בקרוב: ספירות ממשלתיות מלאות לשנת 2025 צפויות להתפרסם רק בהמשך השנה, וגם אז ייתכן שלא יכללו תמונה מדויקת של מספר היוצאים, משום שיציאה מן המדינה קשה יותר לתיעוד מכניסה אליה.
דוגמה בולטת לפערי הגרסאות היא הטענה של משרד ביטחון המולדת כי 1.9 מיליון מהגרים בלתי מתועדים “גירשו את עצמם מרצון” מאז ינואר 2025. ברוקינגס, לעומת זאת, מעריך יציאות מרצון בטווח של 200 אלף עד 400 אלף במהלך 2025 — של מהגרים מתועדים ולא מתועדים גם יחד. כלכלנים אחדים, בהם ג’ד קולקו ממכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, טוענים שהממשל עושה שימוש בעייתי בנתוני לשכת המפקד כדי להסיק את המספרים הגבוהים הללו. הפער — כמעט סדר גודל — אינו טכני; הוא מהותי. הוא משנה לחלוטין את התמונה של “כמה אנשים באמת עזבו” ומה המשמעות הכלכלית של התהליך.
לפי ברוקינגס, ארצות הברית נמצאת כבר כעת על מסלול שעלול להביא גם בשנת 2026 להגירה נטו נמוכה במיוחד — ואולי אף שלילית — עם השלכות ארוכות טווח על קצב הצמיחה ועל כוח העבודה. החוקרים מזהירים כי הירידה תיתרגם ל”תעסוקה חלשה יותר, תוצר נמוך יותר וצמיחה חלשה יותר בהוצאות צרכנים”. הם מוסיפים כי אי־הוודאות גדלה בגלל ירידה בשקיפות הנתונים: בין היתר, מאז מאי הופסקו פרסומים מסוימים של סטטיסטיקות הנפקת אשרות על ידי משרד החוץ, מה שמקשה לעקוב אחר מגמות בזמן אמת.
התפנית הנוכחית בולטת במיוחד על רקע השנים האחרונות: בתקופת ממשל ביידן נרשם זינוק חריג בהגירה, כאשר לפי הערכות שונות הגיעו לארצות הברית שניים עד שלושה מיליון מהגרים בשנה. גל ההגירה ההוא תרם לבום הכלכלי שלאחר מגפת הקורונה: הוא הגדיל את כוח העבודה, מילא משרות במגזרים שסבלו ממחסור חמור בעובדים — בנייה, חקלאות, מסעדנות, טיפול וסיעוד, לוגיסטיקה ואף טכנולוגיה — וחיזק את הביקוש לצריכה: דיור, רכב, מזון, שירותים וחינוך. במילים אחרות: ההגירה הייתה לא רק סוגיה חברתית־פוליטית, אלא מנוע צמיחה.
כעת, כאשר הזרם מתהפך או לפחות נחלש באופן חד, הכלכלה מתחילה להרגיש את זה. לפי אומדני ברוקינגס, הוצאות הצרכנים צפויות לרדת בין 60 ל־110 מיליארד דולר לאורך 2025 ו־2026, כתוצאה משילוב של עזיבת מהגרים והפחתת הוצאות בקרב מי שנשארים אך חיים באי־ודאות ומצמצמים צריכה. מדובר במכה לביקוש המקומי — אותו מנוע שמחזיק חלקים גדולים מהכלכלה האמריקאית.
במקביל, שוק העבודה מתקרר. הדוח מציין כי יצירת המשרות בשנת 2025 הייתה חלשה במיוחד — אחת השנים החלשות ביותר מאז “המיתון הגדול”, לפי נתוני משרד העבודה שפורסמו בשבוע שעבר. החוקרים אינם טוענים שההגירה היא הגורם היחיד, אך מצביעים עליה כמשתנה מרכזי: פחות עובדים זמינים פירושו פחות יכולת להתרחב, לפתוח משמרות, להאיץ פרויקטים ולתת מענה לביקוש — ועם פחות מהגרים יש גם פחות ביקוש מצד אותם אנשים לשירותים ולמוצרים.
ומה לגבי אינפלציה — הטיעון המרכזי של תומכי ההגבלות? כאן מגיע החידוד החשוב: כלכלני ברוקינגס מעריכים שההשפעה על מחירים עשויה להיות מוגבלת, משום שעסקים חווים בו־זמנית ירידה בהיצע העבודה וגם ירידה בביקוש לצריכה. כלומר, פחות מהגרים אינם רק “פחות עובדים” אלא גם “פחות לקוחות”. במצב כזה, אין הכרח שהמחירים ירדו; התוצאה עלולה להיות כלכלה איטית יותר — לא בהכרח זולה יותר.
ההקשר הדמוגרפי הופך את הסיפור למשמעותי במיוחד. עוד לפני הידוק מדיניות ההגירה, כמעט כל הצמיחה באוכלוסייה ובכוח העבודה בארצות הברית נשענה על הגירה, משום שהאוכלוסייה ילידת ארצות הברית מזדקנת ושיעורי הפריון יורדים. זו לא תופעה אמריקאית ייחודית: מדינות מפותחות רבות מתמודדות עם אותה בעיה, אך ארצות הברית החזיקה יתרון היסטורי משמעותי — היכולת להמשיך לגדול באמצעות הגירה. ברגע שהברז הזה נסגר, או אפילו נחלש בחדות, הבעיות הופכות מבניות: מי יעבוד, מי ישלם מסים, מי יממן ביטוח לאומי, מי יקים עסקים, ומי יאייש משרות שקשה לאייש גם כך.
ממשל טראמפ מציג את המגמה כהישג פוליטי. הנשיא הכריז כבר באוגוסט ברשתות החברתיות: “הבטחות שנעשו, הבטחות שנשמרו. הגירה נטו שלילית בפעם הראשונה זה 50 שנה”. הבית הלבן טוען שוב ושוב כי הפחתת ההגירה משפרת את הביטחון האישי, מפחיתה פשיעה, ומשחררת משרות ודיור לטובת ילידי ארצות הברית — טענות שכלכלנים וחוקרים רבים מערערים עליהן או דורשים להבחין ביניהן לבין נתונים מוכחים.
כעת השאלה אינה רק מי “צודק” בוויכוח על המספרים, אלא מה תהיה התמונה בעוד שנתיים־שלוש: האם הירידה בהגירה תהפוך לקבועה, האם ענפים שלמים ייתקלו במחסור כרוני בעובדים, האם שוק הדיור יושפע דרך ירידה בביקוש או דווקא דרך האטה בבנייה בגלל מחסור בכוח אדם, והאם ארצות הברית תצליח לשמור על קצב צמיחה שמבדיל אותה ממדינות מזדקנות אחרות.
לכלכלנים ברור שההשפעה המלאה אינה מיידית. היא מצטברת: פחות מהגרים פירושו פחות צרכנים, פחות עובדים, פחות יזמים ופחות חדשנות — ובמדינה שנבנתה לאורך דורות על גלי הגירה, זהו שינוי כיוון היסטורי. ממשל טראמפ רואה בכך הוכחה לנחישות ולשליטה. מבקריו רואים בכך התחלה של פגיעה כלכלית שקטה אך עמוקה. את המחיר האמיתי, כך נראה, תמדוד ארצות הברית לא בכותרות — אלא בנתוני הצמיחה של השנים הבאות.
