בתגובה לאירועים, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פרסם את אחת הקריאות הבוטות והחריפות ביותר שלו עד כה לשינוי משטר באיראן.
“פטריוטים איראנים — המשיכו למחות, השתלטו על המוסדות שלכם!!!” כתב ברשת החברתית שלו. “שמרו את שמות הרוצחים והמתעללים. הם ישלמו מחיר כבד. ביטלתי את כל הפגישות עם גורמים איראניים עד שההרג חסר ההיגיון של מפגינים ייפסק. עזרה בדרך. להפוך את איראן לגדולה שוב”.
האמירה הזו מסמנת הסלמה חדה ברטוריקה האמריקאית, וממקמת את וושינגטון לא רק כגוף מגנה — אלא כמי שמאותת בפומבי תמיכה בפעולה ישירה של הציבור נגד מוסדות השלטון.
עדויות שהגיעו דרך כלי תקשורת פרסיים מחוץ לאיראן מציירות תמונה קשה במיוחד. עובד משרפה בעיר משהד, השנייה בגודלה במדינה, סיפר כי ביום אחד בלבד הובאו כ־200 גופות עם פגיעות בראש. בפרדיס, מערבית לטהרן, תיארו עדים מתקפה פתאומית של לוחמי הבסיג’ — מיליציה הכפופה למשמרות המהפכה — שבה “בכל סמטה היו הרוגים”. בבית חולים במזרח טהרן דווח על עשרות גופות בתוך יממה אחת. אף שהמשטר מנסה לצמצם זרימת מידע, דיווחים דומים חוזרים מאזורים רבים.
במקביל, אירעה תפנית חריגה בתוך איראן עצמה. הטלוויזיה הממלכתית, ששמרה עד כה על שתיקה כמעט מוחלטת, סיפקה לראשונה הכרה רשמית — גם אם עקיפה — בהיקף ההרג. קריין הקריא הצהרה שלפיה “קבוצות חמושות וטרוריסטיות” הביאו את המדינה “להקריב שהידים רבים למען אלוהים”. אף שהניסוח מאשים גורמים חיצוניים וממסגר את ההרוגים כקרבן אידיאולוגי, עצם ההודאה במספרים גבוהים נחשבת חריגה ומעידה על כך שהמשטר מתקשה עוד להכחיש את ממדי האלימות.
על פי סוכנות חדשות של פעילי זכויות אדם שמושבה בארצות הברית, מתוך כ־2,000 ההרוגים שאומתו עד כה, כ־1,847 היו מפגינים וכ־135 היו אנשי כוחות ביטחון. הנתונים נאספו באמצעות הצלבה של דיווחים מבפנים ומחוץ לאיראן. מדובר במספר גבוה יותר מכל סבב מחאות אחר בעשורים האחרונים, ומשווים אותו כבר כעת לאירועים האלימים של ימי המהפכה האיסלאמית בשנת 1979.
המחאות פרצו לפני מעט יותר משבועיים על רקע מצוקה כלכלית חריפה — אינפלציה, אבטלה וקריסת כוח הקנייה — אך בתוך ימים הפכו להתקוממות פוליטית ישירה נגד המבנה התיאוקרטי של המדינה, ובראשו המנהיג העליון בן ה־86, עלי חמינאי. הסיסמאות, הסרטונים והעדויות מצביעים על שינוי באופי המחאה: לא דרישה לרפורמה, אלא קריאת תיגר על עצם קיום המשטר.
עדויות שהגיעו דרך כלי תקשורת פרסיים מחוץ לאיראן מציירות תמונה קשה במיוחד. עובד משרפה בעיר משהד, השנייה בגודלה במדינה, סיפר כי ביום אחד בלבד הובאו כ־200 גופות עם פגיעות בראש. בפרדיס, מערבית לטהרן, תיארו עדים מתקפה פתאומית של לוחמי הבסיג’ — מיליציה הכפופה למשמרות המהפכה — שבה “בכל סמטה היו הרוגים”. בבית חולים במזרח טהרן דווח על עשרות גופות בתוך יממה אחת. אף שהמשטר מנסה לצמצם זרימת מידע, דיווחים דומים חוזרים מאזורים רבים.
באירופה נשמעים קולות חריפים. קנצלר גרמניה פרידריך מרץ אמר ביום שלישי כי להערכתו המשטר האיראני נמצא “בימיו ובשבועותיו האחרונים”. במהלך ביקור בהודו ציין כי “משטר שיכול להחזיק מעמד רק באמצעות כוח — למעשה כבר איבד את הלגיטימציה שלו. הציבור קם נגדו”. מרץ הוסיף כי הוא מקווה לסיום לא אלים, וכי ברלין מתואמת הדוקות עם וושינגטון ועם בירות אירופיות נוספות.
מדינות רבות זימנו שגרירים איראנים לשיחות מחאה. גרמניה, צרפת, בריטניה ופינלנד פרסמו הודעות חריפות. שר החוץ הצרפתי תיאר את הדיכוי כ“בלתי נסבל ולא אנושי”, ושרת החוץ הבריטית הודיעה על הכנת חבילת סנקציות נוספת שתפגע במימון, באנרגיה ובתחבורה. בפינלנד אמרו בפירוש כי ניתוק האינטרנט נועד “לאפשר הרג ודיכוי בשקט”.
הבית הלבן החריף עוד יותר את הלחץ. טראמפ הכריז על אמברגו כלכלי רחב, הכולל איום במכסי עונשין של 25 אחוזים על כל מדינה שתמשיך לקיים סחר עם טהרן. מדובר בצעד שעלול להשפיע גם על מדינות כמו סין, טורקיה, רוסיה ואיחוד האמירויות. במקביל, ביטול שיחות מתוכננות עם גורמים איראניים מאותת כי הדיפלומטיה נדחקת לשוליים.
לצד זאת, טראמפ שמר על עמימות ביחס לאפשרות צבאית. גורמים בממשל מסרו כי צוות מצומצם של בכירים — בהם שר החוץ וסגן הנשיא — החל להכין תרחישים מגוונים, החל מהמשך לחץ מדיני וכלכלי ועד צעדים חריפים בהרבה. “הכול מונח על השולחן”, אמר מקור המעורה בדיונים.
המאבק על המידע נמשך במקביל לקרבות ברחובות. למרות ניתוק האינטרנט, סרטונים מצליחים לצאת מהמדינה דרך תקשורת לוויינית. סוכנויות ידיעות בינלאומיות מאמתות את החומרים בזהירות, אך עצם קיומם מערער את ניסיונות ההשתקה של המשטר.
טראמפ עצמו נמנע מלהכתיב זהות של הנהגה חלופית, ואף דחה קריאות פומביות להכתיר דמות גולה מסוימת. “צריך לתת לאיראנים להחליט”, אמר. עם זאת, הקריאה הישירה שלו למפגינים “להשתלט על המוסדות” מסמנת שינוי חד: לא עוד גינוי מרומז — אלא עידוד ברור לפעולה מבנית נגד השלטון.
המצב באיראן נותר תנודתי ומסוכן. אלפי הרוגים, תקשורת מושתקת, לחץ בינלאומי מתגבר וסנקציות כבדות מציבים את המשטר בפני האתגר החמור ביותר מאז הקמתו. השאלה הגדולה — האם זהו עוד גל מחאה שידוכא בכוח, או נקודת שבר היסטורית — אינה נוגעת רק לעתיד איראן. היא עשויה לעצב מחדש את מאזן הכוחות במזרח התיכון כולו.
