אחרי שנשרף כליל: אתר בית הכנסת בפסדינה הושחת בגרפיטי אנטישמי שנה לאחר האסון

לוס אנג’לס — שבוע בלבד אחרי שמאות חברי קהילה התכנסו לציין שנה להרס בית הכנסת שלהם בשריפת היער הקטלנית איטון, קהילת “היכל המקדש היהודי והמרכז הקהילתי של פסדינה” חוותה פגיעה נוספת: גרפיטי אנטישמי שהתגלה על קיר חיצוני של המתחם ההרוס. עבור קהילה שעדיין מלקקת פצעים אחרי אובדן הבית הרוחני שלה — ובמקרים רבים גם אובדן בתים פרטיים, עקירה ושיקום מתמשך — הוונדליזם הגיע בעיתוי שנדמה כמעט מכוון: בדיוק כשהחברים התחילו, לראשונה, לחזור למקום שבו עמד המבנה מאז 1941.

הגרפיטי התגלה ביום ראשון בבוקר, כשחבר קהילה חלף ליד האתר וראה שקיר חיצוני לבן נמרח בצבע שחור באותיות גדולות, לאורך כמה מטרים. במקום שבו עמד פעם מרכז קהילתי יהודי פעיל, נותרו היום שרידים מגודרים בגדר רשת שמכוסה בצמחייה ירוקה, ובין חברי הקהילה אף ציינו שאין באתר שילוט שמזהה אותו במפורש כבית כנסת או כמרכז יהודי — עובדה שמחדדת בעיניהם את תחושת המכוונות: מי שעשה זאת, כך הם מבינים, ידע היטב מהו המקום ומה משמעותו.

הרב יהושע רטנר אמר בראיון כי המראה “הרעיד” את חברי הקהילה דווקא ברגע שברירי במיוחד. “זה היה הרסני במובנים רבים,” אמר. עבור רבים מהחברים, השבוע שלפני גילוי הוונדליזם היה טעון ממילא: ביום שלישי נערך טקס לציון שנה לשריפה — מפגש שמאות אנשים השתתפו בו, ולחלקם זו הייתה הפעם הראשונה שחזרו למתחם מאז האסון.

 

הרב יהושע רטנר אמר בראיון כי המראה “הרעיד” את חברי הקהילה דווקא ברגע שברירי במיוחד. “זה היה הרסני במובנים רבים,” אמר. עבור רבים מהחברים, השבוע שלפני גילוי הוונדליזם היה טעון ממילא: ביום שלישי נערך טקס לציון שנה לשריפה — מפגש שמאות אנשים השתתפו בו, ולחלקם זו הייתה הפעם הראשונה שחזרו למתחם מאז האסון.

 

שריפת איטון עצמה הותירה צלקת עמוקה באזור: היא גבתה את חייהם של 19 בני אדם והחריבה אלפי בתים ועסקים במחוז לוס אנג’לס. עבור הקהילה בפסדינה, המשמעות הייתה כפולה: בית הכנסת, שהיה חלק מהנוף המקומי מאז 1941, נחרב, ומאות משפחות נכנסו לתקופה ארוכה של פיזור, שיקום וחוסר יציבות. הקהילה מונה כ־450 משפחות בפסדינה ובסביבה, כולל משפחות מאזור אלטדינה; לפי הרב רטנר, כ־30 משפחות איבדו את בתיהן בשריפה, ועוד 45 משפחות נעקרו משום שבתיהן זוהמו — ורבות מהן עדיין לא הצליחו לשוב.

מאז האסון, החיים הקהילתיים מתנהלים במעין מצב חירום מתמשך: תפילות מתקיימות בכנסייה מקומית — מחווה שמוצגת בקהילה כסוג של סולידריות בין־דתית בתוך משבר — בעוד ששיעורי בית הספר הדתי נערכים במקום אחר. הפיצול הזה מקשה לשמור על רצף, על תחושת בית ועל קצב חיי קהילה רגיל. הבנייה מחדש של בית הכנסת, אומרים בקהילה, נמצאת עדיין בשלבים מוקדמים מאוד וצפויה להימשך שנים.

ואז מגיעה הכתובת על הקיר: על פי תמונות שנצפו בכלי תקשורת, הגרפיטי כללה מסר נאצה נגד ציונות, ולצידו נכתב גם “מנוחתה עדן, רני” — “RIP Renee” — ביטוי שהרב רטנר פירש כרמז לרֶנִי גוּד, האישה שנורתה ונהרגה במיניאפוליס בשבוע שעבר על ידי סוכן פדרלי של רשות ההגירה והמכס. רטנר אמר כי הזכיר את גוד בתפילת “אל מלא רחמים” האחרונה, ותיאר את מותה כטרגדיה. אך באותה נשימה הבהיר שהוונדליזם עצמו היה, לדבריו, “מלא שנאה ואנטישמי”.

הצירוף הזה — נאצה נגד ציונות יחד עם אזכור אירוע אחר לחלוטין ממדינה אחרת — נתפס בקהילה כניסיון להדביק תווית פוליטית אלימה וליצור חיבור רעיל בין מחאה לבין הפניית שנאה כלפי יהודים ומוסדות יהודיים. בעיני רבים מהחברים, זהו מנגנון מוכר: לקחת כאב ציבורי או אירוע חדשותי טעון, ולתרגם אותו לפגיעה סמלית ופיזית באתר יהודי — גם כשאין לכך קשר ענייני. הרב רטנר, גם כשהביע צער כן על מותה של גוד, הדגיש כי אין שום הצדקה להפיכת אתר יהודי פגוע ממילא ללוח מודעות של שנאה.

התזמון, כך אומרים בקהילה, הכביד עוד יותר משום שהוונדליזם התגלה יום לאחר הצתה בבית הכנסת העתיק ביותר במדינת מיסיסיפי — אירוע שכבר הדליק נורות אדומות בקהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית. “העובדה ששני בתי כנסת — אחד שכבר נשרף בשריפה ואחד שהותקף בהצתה — נפגעו באותו שבוע, לא נעלמה מאיתנו,” אמרו חברים בקהילה בשיחות פנימיות. מבחינתם, זו לא רק שרשרת של אירועים; זו תחושה של הידוק טבעת: גם מי שכבר איבדו הכול, לא מקבלים רגע של שקט.

מחלקת השריף של מחוז לוס אנג’לס מסרה ביום שני כי תחנת אלטדינה שלה חוקרת דיווח על ונדליזם ועל חשד לפשע שנאה בבלוק שבו נמצא האתר. בקהילה אומרים כי הם עובדים עם רשויות אכיפת החוק ועם ארגונים יהודיים כדי לברר מי אחראי למעשה, ובעיקר כדי לחזק את תחושת הביטחון של החברים — תחושה שכבר שנים נמצאת תחת עומס.

במייל שנשלח לחברי הקהילה תיאר הרב רטנר את הגרפיטי כמעשה “מלא שנאה ואנטישמי”, והדגיש שהקהילה אינה מתכוונת להבליג או להתרגל. הוא הזכיר גם שבית הכנסת מעסיק אבטחה פרטית מאז הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנת 2018 — משפט קצר שמספר הרבה על החיים היהודיים בארצות הברית בעשור האחרון: אבטחה הפכה ל”שגרה”, אבל זו שגרה שמכאיבה, מייקרת, ומזכירה תמידית שהזהות עצמה דורשת הגנה.

קלארק לינסטון, בן 67 ונשיא הקהילה, אמר שהוא מבולבל ופגוע. הוא חבר בבית הכנסת עשרות שנים, ואמר שאינו זוכר תקדים דומה של ונדליזם כזה במתקן. לצד הכאב, הוא ביקש לשדר מסר של חוסן: “הקהילה חזקה,” אמר. “אני חושב שאנשים מלאי תקווה ומסתכלים קדימה.” בעיני לינסטון, טקס הזיכרון שנערך בשבוע שעבר — שבו חזרו רבים לאתר לראשונה מאז השריפה — סימל לא רק אבל אלא גם התחייבות: לבנות מחדש, להתכנס מחדש, ולא לתת לאף גורם מבחוץ לשבור את הרצף הקהילתי.

אלא שהנטל שמונח על כתפי הקהילה אינו רק תכנוני או לוגיסטי. זהו נטל כפול: מצד אחד, אובדן פיזי קשה — בית כנסת שנהרס, בתים שנשרפו, משפחות שנעקרו ועדיין לא חזרו. מצד שני, התקפה אידיאולוגית שמגיעה דווקא כשהאדמה עדיין חרוכה, והלב עדיין חשוף. הוונדליזם אינו “רק צבע על קיר”; הוא איתות: יש מי שרואה במקום הזה מטרה גם כשהוא כבר פצוע.

האתגר של הבנייה מחדש ממילא אינו רק עניין של בטון, קירות וגגות. בית הכנסת, שהיה באתר מאז 1941, הוא גם זיכרון מצטבר של דורות: חתונות, בר ובת מצוות, תפילות ימי נוראים, שיעורים, אבלים ונחמות. לכן השיקום הוא גם שיקום של קצב חיים, של תחושת בית, ושל החיבור האנושי שנפגע כאשר קהילה מתפזרת בין אתרים זמניים. העובדה שתפילות מתקיימות בכנסייה ושיעורי בית הספר הדתי במקום אחר היא פתרון הכרחי — אך היא גם תזכורת יומיומית לכך שהקהילה עדיין “בגלות פנימית” בתוך העיר שלה.

ובכל זאת, בתוך העצב, בקהילה מתעקשים להיאחז בשני דברים: בבירור האמת ובשיקום העתיד. החקירה של השריף נועדה לזהות את האחראים ולבחון את ממדי פשע השנאה. אך הקהילה עצמה מבקשת לא פחות: לא להפסיד את הסיפור שלה פעם נוספת — לא לשריפה, ולא לשנאה. “אנחנו נבנה מחדש,” חוזרים חברים ואומרים, “אבל לא רק את המבנה — גם את הנוכחות.”

המקרה בפסדינה מצטרף לשורה ארוכה של אירועים אנטישמיים ברחבי ארצות הברית. הוא אינו חריג רק משום שהאתר כבר נשרף שנה קודם לכן; הוא חריג משום שהוא מדגים כיצד שנאה יודעת לזהות חולשה ולפגוע דווקא במקום שבו אנשים עדיין אוספים את עצמם מהרצפה. העובדה שהגרפיטי כלל גם אזכור לאישה שנהרגה במיניאפוליס מעידה, לכל הפחות, על ניסיון “לגייס” טראומה ציבורית אחרת כדי להצדיק פגיעה באתר יהודי — ניסיון שמערפל גבולות בין ביקורת פוליטית לבין אנטישמיות, ומעניק לאלימות סמלית צידוק מזויף.

למרות הכול, המסר המרכזי שעולה מדברי לינסטון והרב רטנר אינו של פחד אלא של עמידה. הקהילה אולי מתפללת במקום זמני, לומדת במקום אחר, ומחכה שנים לבנייה מחדש — אך היא מסרבת לקבל את ההיגיון של הוונדלים. אפשר לשרוף מבנה, אפשר להשחית קיר, אפשר להכאיב — אבל לא כך מוחקים קהילה. בעבור חברי “היכל המקדש היהודי והמרכז הקהילתי של פסדינה”, השנה שעברה לימדה אותם שההמשכיות אינה תלויה רק בקירות, אלא באנשים. והאנשים, לפחות לפי דבריהם, מתכוונים להישאר — ולהמשיך קדימה, גם כשהדרך מציבה להם שוב ושוב מבחני חוסן.