לילה של ציד אנטישמי בברוקלין: “אני אהרוג את כל היהודים” – ומשפחה עם ארבעה ילדים מצאה את עצמה בורחת על חייה

בשעת ליל שישי מאוחרת, בשעה שבה העיר נרגעת ונוסעת למצב “סוף-שבוע”, יצאה משפחה יהודית צעירה לטיול קצר עם ארבעת ילדיה הקטנים ברחובות בדפורד–סטויבסנט, ברוקלין. זה היה אמור להיות אחד מהרגעים הפשוטים של החיים העירוניים: קצת אוויר, קצת שקט, הליכה קצרה לפני השינה. אבל בתוך דקות – השלווה נשברה בקול צורח, בריצה, ובתחושה שרבים מהיהודים בניו יורק מכירים יותר מדי טוב בשנתיים האחרונות: מישהו סימן אותך, לא בגלל משהו שעשית – אלא בגלל מי שאתה.

לפי המשטרה ומקורות באכיפת החוק, אישה בת 35 בשם אישריי סאמרס הבחינה במשפחה סמוך לפינת הרחובות נוסטרנד ושדרות ווילובי, והחלה לרדוף אחריהם. לא קריאה אקראית מרחוק, לא עקיצה חולפת. מדובר, כך נטען, במרדף מכוון, עוין ומאיים, שנמשך לאורך הרחוב – כשהמשפחה מנסה להרחיק את ארבעת הילדים מהאישה הצועקת מאחוריהם.

 

האירוע הזה נופל על קרקע שכבר חרוכה. בשכונות רבות בניו יורק, ובמיוחד באזורים שבהם יהודים דתיים נראים לעין בלבושם, גדלה בשנים האחרונות תחושת הפגיעוּת: הדרך לבית הספר, ההליכה לבית הכנסת, הקניות במכולת – דברים שבעבר נחשבו “יום-יום” מקבלים פתאום איכות של סיכון. עבור משפחות עם ילדים, המשמעות קונקרטית: האם לצאת לטיול מאוחר? האם ללכת יחד או להתחלק? האם לדבר בטלפון כל הדרך? האם לשנות מסלול קבוע?

 

הצעקות, לפי הדיווח, היו מפורשות עד כאב. “אני הולכת לחנוק אותך!”, צעקה האישה שוב ושוב. ואז הגיע משפט שהקפיא את הדם: “אני אהרוג את כל היהודים.” זה לא עוד עלבון, לא עוד קללה שהולכת לאיבוד בהמולת העיר. זו הכרזה. הצהרה של שנאה שמכוונת לאדם – ומאיימת על עם שלם. עבור האב והאם, כשהילדים לצדם, המילים הללו לא נשמעות כמו “שיגעון רגעי”. הן נשמעות כמו אזעקה שמצווה: לברוח עכשיו.

לפי גרסת האירוע, המשפחה האיצה את קצב ההליכה, ניסתה לחצות, להתרחק, להיעלם בין הבניינים. אבל האישה לא הרפתה. ואז – הסיפור עבר מהשפלה לאלימות. לפי המשטרה, סאמרס תקפה פיזית את האב, היכתה אותו באגרוף באזור החזה והראש, וגרמה לו כאב ונפיחות. בתוך רגע, טיול לילי עם ילדים הפך לתמונה שבקהילות יהודיות רבות מתארים כהתרחשות שחוצה סף: לא רק “מפחיד”, אלא “משנה חיים”. ילדים רואים את אבא מותקף; אם מנסה לגונן; מרחב ציבורי הופך למקום שממנו צריך להימלט.

המשפחה הצליחה להתרחק ולדווח למשטרה. שוטרי משטרת ניו יורק הגיעו למקום, פתחו בחקירה, ובזמן קצר יחסית איתרו את החשודה ועצרו אותה. נגד סאמרס הוגשו, לפי הרשויות, אישומים של תקיפה והטרדה מחמירה במספר סעיפים – כחלק מ”פשע שנאה”. המשמעות המשפטית של “פשע שנאה” אינה טכנית: זהו סיווג שנועד לשדר שהפגיעה אינה מכוונת רק לקורבן הספציפי, אלא לקהילה כולה. כשהמדינה אומרת “פשע שנאה”, היא בעצם אומרת: זה ניסיון להטיל פחד על ציבור שלם באמצעות אלימות או איום.

אבל מעבר לבית המשפט – האירוע הזה נופל על קרקע שכבר חרוכה. בשכונות רבות בניו יורק, ובמיוחד באזורים שבהם יהודים דתיים נראים לעין בלבושם, גדלה בשנים האחרונות תחושת הפגיעוּת: הדרך לבית הספר, ההליכה לבית הכנסת, הקניות במכולת – דברים שבעבר נחשבו “יום-יום” מקבלים פתאום איכות של סיכון. עבור משפחות עם ילדים, המשמעות קונקרטית: האם לצאת לטיול מאוחר? האם ללכת יחד או להתחלק? האם לדבר בטלפון כל הדרך? האם לשנות מסלול קבוע?

מומחים ופועלים קהילתיים בניו יורק מצביעים על כמה שכבות שמזינות את התופעה: הקצנה ואלימות בשיח הציבורי; רשתות חברתיות שמתגמלות הקצנה ומייצרות “מיקרו-טריבונות” לשנאה; תיאוריות קונספירציה ישנות שמקבלות חיים חדשים; ובעיקר – תחושה מסוכנת אצל חלק מהאנשים שהכל מותר, שהעיר לא באמת תבלום, ושאפשר להפוך יהודי “נראה לעין” למטרה זמינה לפריקה של זעם. כשמשפט כמו “אני אהרוג את כל היהודים” נזרק ברחוב, הוא משדר לא רק שנאה – אלא ביטחון של השונא בכך שלא ייעצר, או לפחות שלא “ישלם באמת”.

ארגונים יהודיים בעיר נוטים להגיב לאירועים כאלה בכפילות: מצד אחד קריאה לאכיפה נחושה, תגבור נוכחות משטרתית, ועבודה הדוקה עם יחידות פשעי השנאה; מצד שני דרישה לתהליך עומק – חינוך, מנהיגות, וקווים אדומים ברורים בשיח הציבורי. כי גם אם האירוע הזה יסתיים בהרשעה, השאלה שהמשפחה ההיא תחזור איתה הביתה היא לא “מה יהיה עם החשודה”, אלא: האם העיר שבה אנחנו מגדלים ילדים יכולה להבטיח לנו את הדבר הבסיסי ביותר – ללכת ברחוב בלי לחשוש שמישהו יבחר בנו כמטרה.

ובינתיים – המשפחה מנסה להתאושש. האב עם הפגיעה וההלם, האם עם המחשבה המתמשכת על ארבעת הילדים ששמעו את האיומים וראו את האלימות, ועם ניסיונות של הורים “לחזור לשגרה” כשהשגרה כבר נצבעה בצבע אחר. שגרה שבה הטיול של ליל שישי כבר לא נראה כמו רגע מנוחה – אלא כמו ניסוי מסוכן באמון.

האירוע הזה, בפינת נוסטרנד–ווילובי, הוא תזכורת אכזרית לכך שאנטישמיות לא תמיד מגיעה עם סיסמאות מודפסות או נאומים מסודרים. לפעמים היא מגיעה בריצה, בצעקה, באגרוף – ובתחושת רשות מפחידה שמישהו יכול לצוד משפחה עם ילדים באמצע העיר הגדולה באמריקה.