ב־1935, בעיצומה של גרמניה הנאצית, הופיעה תמונתה של הסי התינוקת על שער המגזין “זונה אינס האוס” – אחד ממעט כתבי העת הפרו־נאציים שנותרו לפעול לאחר שאדולף היטלר סגר אלפי פרסומים חופשיים. התמונה נבחרה על ידי מנגנון התעמולה של המשטר, ובראשו שר ההשכלה הציבורית והתעמולה יוזף גבלס, כסמל האידיאלי לטוהר הגזע הארי. אלא שהמציאות הייתה הפוכה לחלוטין: התינוקת שבתמונה הייתה יהודייה.
“אני מרגישה נקמה”, אמרה טאפט שנים רבות אחר כך. “נקמה טובה”.
ב־1935, בעיצומה של גרמניה הנאצית, הופיעה תמונתה של הסי התינוקת על שער המגזין “זונה אינס האוס” – אחד ממעט כתבי העת הפרו־נאציים שנותרו לפעול לאחר שאדולף היטלר סגר אלפי פרסומים חופשיים. התמונה נבחרה על ידי מנגנון התעמולה של המשטר, ובראשו שר ההשכלה הציבורית והתעמולה יוזף גבלס, כסמל האידיאלי לטוהר הגזע הארי. אלא שהמציאות הייתה הפוכה לחלוטין: התינוקת שבתמונה הייתה יהודייה.
הפרשה החלה שנה קודם לכן, ב־1934, כאשר הסי הייתה בת חצי שנה בלבד. הוריה, זמרי אופרה יהודים ממוצא לטבי שחיו בברלין, שכרו את שירותיו של הצלם הידוע האנס באלין כדי לצלם את דיוקנה. לאחר שפיתחו את התמונה, הם מסגרו אותה והניחו אותה על הפסנתר בביתם. דבר לא רמז אז על הסכנה האורבת.
יום אחד הבחינה עובדת משק הבית בתמונה ואמרה לאמה של הסי כי ראתה את התינוקת על שער מגזין. האם דחתה את הדברים בתחילה, מתוך מחשבה שמדובר בטעות או בדמיון – “יש הרבה תינוקות בלונדיניים”, חשבה. אך העובדת התעקשה, ביקשה מעט כסף, והביאה לביתה עותק של המגזין. שם, על השער, התנוסס דיוקנה של בתם – מוקף בסיסמאות נאציות ובתוכן תצלומים של חיילים עטויי צלבי קרס.
ההלם היה מוחלט. הוריה של הסי הבינו מיד את גודל הסכנה. אמה מיהרה אל הסטודיו של הצלם באלין, הניחה בפניו את המגזין ושאלה: “מה זה? איך זה קרה?”. תשובתו הייתה מצמררת לא פחות מהמעשה עצמו. באלין סיפר כי הנאצים פנו אליו בבקשה להגיש תמונות לתחרות למציאת “התינוק הארי האידיאלי”. הוא כלל בהגשה גם את תמונתה של הסי – ביודעו היטב שהיא יהודייה.
“אבל ידעת שזו ילדה יהודייה”, אמרה לו האם.
“בוודאי”, השיב באלין. “רציתי להרשות לעצמי את העונג של הבדיחה הזו. ואת רואה – צדקתי. מכל התינוקות, הם בחרו דווקא בה”.
זו הייתה בדיחה מסוכנת מאין כמותה. בתוך זמן קצר התמונה הופצה בכל רחבי גרמניה: בפרסומות לבגדי תינוקות, בגלויות, על קירות בתים. עבור הוריה של הסי, כל עותק נוסף היה תזכורת מוחשית לאפשרות שהאמת תיחשף – והעונש יהיה מוות.
כנתינים לטבים, ולא אזרחים גרמנים, הם היו מוגנים זמנית מחלק מחוקי הגזע, אך הפחד היה יומיומי. הם החזיקו את בתם בבית, מיעטו להוציא אותה החוצה, והקפידו על חשאיות מוחלטת. ב־1937, עם החרפת הרדיפות, עזבה המשפחה את גרמניה וחזרה ללטביה, ולאחר מכן נדדה בין פריז, ניס וקובה, עד שהתיישבה לבסוף בארצות הברית.
במשך עשרות שנים נשמר הסוד. רק כשהוריה הזדקנו, העזה טאפט לחשוף את סיפורה בספר משנת 1987, שעסק בעדויות ניצולי שואה מלטביה. “זהו סיפור של תינוקת יהודייה שנבחרה בידי נאצים נאמנים לשמש דוגמה ארכיטיפית לגזע הארי”, כתבה. “התיאוריה שהם קידמו בכל הזדמנות. ואני – הייתי התינוקת הזו”.
חייה הבוגרים עמדו בניגוד חד לפתיחתם המצמררת. היא נולדה ב־17 במאי 1934 בברלין, למדה בבתי ספר בקובה ובארצות הברית, סיימה תואר ראשון בכימיה בקולג’ ברנרד ותואר שני באוניברסיטת קולומביה. במשך יותר משלושה עשורים עבדה בשירות הבחינות החינוכי בניו ג’רזי, ובהמשך שימשה כפרופסורית לכימיה באוניברסיטת סנט ג’ון בקווינס, שם עסקה גם במחקר בתחום קיימות המים.
שלושה עותקים של המגזין נשמרו בידי המשפחה. אחד מהם תרמה טאפט למוזיאון השואה של ארצות הברית, ואחר ליד ושם בירושלים – מחווה שהפכה את הסיפור הפרטי שלה למסמך היסטורי בעל משמעות אוניברסלית. “אם הנאצים היו יודעים מי אני באמת”, אמרה שנים מאוחר יותר, “לא הייתי שורדת אפילו יום”.
בסופו של דבר, סיפורה של הסי לוינסונס טאפט הוא יותר מאנקדוטה היסטורית מוזרה. הוא כתב אישום מוחץ נגד הפסאודו־מדע, הגזענות והיוהרה של האידיאולוגיה הנאצית. העובדה שתינוקת יהודייה הוכתרה בידי מנגנון התעמולה של גבלס כמודל לשלמות הארית חושפת את האבסורד המוחלט שעליו נשען כל המיזם הנאצי.
מותה מסמן את סיומו של פרק אנושי נדיר – אך הסיפור עצמו ממשיך לחיות כתזכורת חדה לכך שלעתים, דווקא האירוניה היא הנשק החזק ביותר נגד שנאה.
