דני אבדיה כובש את אמריקה: שחקן השבוע במערב — והישראלי הראשון שעומד להפוך לאולסטאר

השבוע נרשם רגע משמעותי בקריירה של דני אבדיה: ליגת הכדורסל האמריקאית בחרה בו לשחקן השבוע של המחוז המערבי — לראשונה בקריירה המקצוענית שלו. זה לא “עוד ציון דרך יפה”; זו חותמת רשמית לכך שאבדיה עבר ממעמד של שחקן מבטיח ומועיל — למנוע התקפי, מנהיג, וכוכב שמייצר סביבו היסטריה תקשורתית ורגשית. ויותר מזה: הזכייה מגיעה בדיוק כשהוא בעיצומו של קמפיין שיכול להפוך להיסטורי באמת — הגעה למשחק האולסטאר, מה שעשוי להפוך אותו לישראלי הראשון אי פעם שנבחר למשחק הכוכבים של הליגה.

הפרס הוענק לאבדיה על רצף המשחקים שנערכו בין 29 בדצמבר 2025 ל־4 בינואר 2026 — שבוע שבו סחב את פורטלנד לרקורד של שלושה ניצחונות והפסד אחד, עם מספרים שנראים כמו שורה של סופרסטאר: 26.8 נקודות למשחק, 9.8 אסיסטים ויותר משמונה ריבאונדים בממוצע. מעבר לסטטיסטיקה עצמה, מה שבלט במיוחד היה היקף האחריות: אבדיה לא “התחמם על קלעים”, לא חי מזריקות פנויות ולא התגנב לנקודות. הוא יזם, הכתיב קצב, תקף את הטבעת שוב ושוב, סידר מצבים לחברים, וניהל את המשחק כמו רכז גבוה — תוך שהוא משדר משהו שאוהדי פורטלנד לא ראו אצלם זמן רב: ביטחון של כוכב שמבקש את הכדור ברגעים הגדולים.

 

זה היה שבוע שבו אבדיה סחב את פורטלנד לרקורד של שלושה ניצחונות והפסד אחד, עם מספרים שנראים כמו שורה של סופרסטאר: 26.8 נקודות למשחק, 9.8 אסיסטים ויותר משמונה ריבאונדים בממוצע. מעבר לסטטיסטיקה עצמה, מה שבלט במיוחד היה היקף האחריות: אבדיה לא “התחמם על קלעים”, לא חי מזריקות פנויות ולא התגנב לנקודות. הוא יזם, הכתיב קצב, תקף את הטבעת שוב ושוב, סידר מצבים לחברים, וניהל את המשחק כמו רכז גבוה — תוך שהוא משדר משהו שאוהדי פורטלנד לא ראו אצלם זמן רב: ביטחון של כוכב שמבקש את הכדור ברגעים הגדולים

 

הוא גם עשה את זה בזמן שהסגל סביבו לא בדיוק התייצב למסיבת בריאות. פורטלנד התמודדה עם חיסורים ופציעות של שחקנים מרכזיים, ובכל זאת — הקבוצה מצאה דרך לנצח, וכשהיא מנצחת בתקופה כזאת, אי אפשר להתעלם מהשאלה מי סוחב אותה על הגב. התשובה, כרגע, ברורה: אבדיה. וזה מוביל לשיא השבוע — משחק שנשמע כמו תסריט הוליוודי ומסביר למה פתאום שומעים ביציעים את המילה הכי מסוכנת לשחקן שלא זכה עדיין בכלום: “אם־וי־פי”.

ביום רביעי בלילה, במשחק הבית מול יוסטון, אבדיה התפוצץ עם 41 נקודות והוביל את פורטלנד לניצחון דרמטי 103–102. הסיום היה כל כך צמוד, עד שיוסטון כמעט “גנבה” את המשחק בטיפ־אין על הבאזר — אבל לאחר בדיקה בווידאו נקבע שהכדור יצא מהיד אחרי הזמן. ניצחון כזה, על קצה הציפורן, הוא לפעמים הרגע שבו קהל מחליט שהוא מאמץ כוכב — והרגע הזה הגיע ברבע האחרון, כשהיציעים פרצו בקריאות “אם־וי־פי”.

אבדיה עצמו לא נשמע כאילו הוא מתכוון להתנשא על זה. להפך: הוא הגיב בחצי מבוכה, חצי חיוך, והדגיש בעיקר את ההערכה שלו לאוהדים ואת ההשקעה הפיזית (“אני מקריב את הגוף שלי… לראות את האוהדים אוהבים ומקבלים אותי בברכה — זה מדהים”). גם אם זו קלישאה של ספורטאים, יש משהו בטון הזה שמתחבר לאיך שהוא משחק: אגרסיבי, ישיר, עם כתף קדימה, בלי הרבה קישוטים.

 

 

ומכאן עולה השאלה הגדולה שמרחפת מעל כל הסיפור: האם מדובר בהתפרצות נקודתית — או בשחקן שכבר שייך למדרגה אחרת? הנתונים המצטברים של העונה (כפי שדווחו בכלי תקשורת שמסקרים את הקבוצה ואת הליגה) מציירים תמונה של עקביות ולא של גחמה. כששחקן מתחיל להופיע ברשימות ליגה של נקודות, אסיסטים וריבאונדים באותו זמן; כשקבוצה תלויה בו ליצירת מצבים בכל התקפה; וכשהוא מצליח להשיג נקודות גם דרך קו העונשין וגם מול הגנות שמכינות אליו “תוכנית משחק” — זה כבר לא מקרי. זה פרופיל של שחקן שמזיז מחוגים.

ההד התקשורתי לא נשאר רק בפורטלנד. בפודקאסט “מיינד דה גיים”, לברון ג’יימס וסטיב נאש עצרו כדי לדבר על אבדיה בהקשר של שחקנים שעשו קפיצה משמעותית. נאש החמיא לשיפור בקבלת החלטות וביעילות, ולברון תיאר בדיוק את הדבר שהופך את אבדיה לקשה לעצירה: הפיזיות בחדירות, היכולת “לגרום” לעבירה, והרחבת טווח הזריקה שמאלצת שומרים לצאת אליו — ואז להיפתח מחדש לחדירה. כששני שמות כאלה מדברים עליך לא כקוריוז, אלא כחלק משיחה מקצועית על “קפיצה” של שחקן — זה כבר סימן שהליגה רואה אותך.

אבל החלק שהכי מסעיר בישראל הוא לא רק שחקן השבוע ולא רק ה־41 נקודות — אלא האולסטאר. חשוב לדייק: בשלב הזה עדיין מוקדם להכריז שהוא “שם”, כי ההרכב נקבע בשילוב של הצבעת אוהדים, הצבעת שחקנים והצבעת תקשורת לחמישיות, ובהמשך בחירת המאמנים לשחקני הספסל. מצד שני, יש אינדיקציות מעודדות מאוד לגבי המומנטום שלו, כולל נתוני הצבעה שממקמים אותו גבוה באופן חריג לתקופה הזו והדיון הער סביב “הדחיפה” הציבורית. לכן הניסוח הנכון הוא זהיר אבל חד: לאבדיה יש סיכוי ממשי להפוך לישראלי הראשון באולסטאר — וזה כבר לא נשמע כמו פנטזיה רחוקה.

ואולי זו הנקודה שצריך להדגיש יותר מכל: האולסטאר הוא לא רק פרס אישי. מבחינה ישראלית זו פריצת תקרה תרבותית. היו ישראלים בליגה בעבר, היו רגעים יפים, היו שחקנים שנכנסו לרוטציה והחזיקו קריירה מכובדת — אבל משחק הכוכבים הוא שער אחר לגמרי: זה מקום שבו הליגה מצהירה מי הם הפנים שלה. אם אבדיה יגיע לשם, זו תהיה הכרזה רשמית שהישראלי הזה כבר לא “שחקן טוב מהבית” — אלא נכס שיווקי-מקצועי של הליגה עצמה, שחקן שמסוגל להזיז קהל, לייצר נרטיב, ולהפוך את פורטלנד שוב לרלוונטית בשיחה הלאומית.

עדיין מוקדם להכתיר אותו כמועמד אמיתי לתואר השחקן המצטיין של העונה. הרף שם קיצוני, והמרוץ נוטה להיות שמור לכוכבים מקבוצות צמרת עם מאזן גבוה. אבל הסיפור של אבדיה כרגע עובד אחרת: הוא לא חייב להיות “הטוב בליגה” כדי להיות אחד הסיפורים הגדולים של העונה. מספיק שהוא ממשיך בקצב הזה, ממשיך לנצח משחקים צמודים, ממשיך למשוך תשומת לב של כוכבים ואוהדים — והליגה כבר תעשה את השאר. כי ב־אן־בי־איי, מהרגע שהקהל מתחיל לשיר “אם־וי־פי”, גם אם זה נאמר בחצי צחוק — משהו עמוק משתנה. ובמקרה של אבדיה, ההרגשה היא שזה לא שיר רגעי, אלא סימן לסיפור שרק מתחיל.