החותמת הפלילית על שנאה מקוונת: תושב קווינס הואשם בפשע שנאה לאחר שאיים להרוג ישראלים בניו יורק

ניו יורק — תושב קווינס בן 54 עומד בפני כתב אישום חמור של פשע שנאה, לאחר שלטענת התביעה השתמש ברשתות החברתיות כדי לפרסם איומים אנטישמיים אלימים נגד יהודים וישראלים בניו יורק, לצד איומים כלפי שוטרי משטרת ניו יורק וגורמים פדרליים. האיש, שזוהה על ידי הרשויות כנתן וייט מרוזדייל שבקווינס, עלול לעמוד בפני עונש של עד 15 שנות מאסר אם יורשע באישום החמור ביותר המיוחס לו.

לפי משרד התובעת המחוזית של קווינס, וייט פרסם סדרה של איומים אלימים בפלטפורמת אקס (לשעבר טוויטר) בשני מועדים — 7 ו־9 בנובמבר 2024. באחד הפרסומים, כפי שצוטט בידי התובעים, הוא איים כי יהרוג ישראלים שיפגוש בעיר ניו יורק. לפי הרשויות, הפרסומים נמחקו מאוחר יותר — אך עצם פרסומם, והאופי המפורש של האיומים, הם שהובילו לפתיחת ההליך הפלילי.

וייט הואשם בעבירות של “איום טרור” המסווג כפשע שנאה, “איום טרור” וכן “הטרדה מחמירה”, כך מסרה התביעה. השילוב בין עבירות איומים לבין סיווגן כפשעי שנאה הופך את המקרה לבעל משקל משפטי כבד במיוחד, משום שהדין בארצות הברית נוטה להחמיר בענישה כאשר מניע העבירה הוא שנאה על רקע דת, מוצא או אתניות — לא רק מפני שהנפגע הישיר מאוים, אלא משום שהמסר מופנה לקהילה שלמה ומבקש להטיל עליה פחד.

 

וייט הואשם בעבירות של “איום טרור” המסווג כפשע שנאה, “איום טרור” וכן “הטרדה מחמירה”, כך מסרה התביעה. השילוב בין עבירות איומים לבין סיווגן כפשעי שנאה הופך את המקרה לבעל משקל משפטי כבד במיוחד, משום שהדין בארצות הברית נוטה להחמיר בענישה כאשר מניע העבירה הוא שנאה על רקע דת, מוצא או אתניות — לא רק מפני שהנפגע הישיר מאוים, אלא משום שהמסר מופנה לקהילה שלמה ומבקש להטיל עליה פחד.

 

“בזמן שהרטוריקה האנטישמית עולה בקצב מדאיג, אנחנו יודעים שמילות שנאה לעיתים קרובות מסלימות לאלימות בעולם האמיתי,” אמרה מלינדה כץ, התובעת המחוזית של קווינס, בהצהרה עם פרסום כתב האישום. דבריה משקפים חשש מתמשך בקרב גורמי אכיפת החוק בניו יורק: שהגבול בין איומים מקוונים לבין פעולה ממשית הולך ומיטשטש, בעיקר כאשר הפלטפורמות הופכות לזירה שמתגמלת קיצוניות, פרובוקציה ודה־הומניזציה של קבוצות שלמות.

על פי הרשויות, וייט נעצר בביתו ב־10 בנובמבר, יום לאחר הפרסום האחרון המיוחס לו, והוא צפוי להתייצב שוב בבית המשפט ב־19 בפברואר. עורך דינו לא מסר תגובה מיידית לבקשת תגובה על כתב האישום.

כתב האישום מוגש על רקע מציאות מורכבת במיוחד בעיר שמחזיקה באחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. לפי נתוני עיריית ניו יורק שפורסמו בקיץ האחרון, מספר פשעי השנאה המדווחים בעיר ירד, ובכלל זה נרשמה ירידה של 18% בדיווחים על פשעי שנאה אנטי־יהודיים. עם זאת, גם הנתונים הללו מצביעים על עובדה מטרידה: תקריות המכוונות כלפי יהודים ממשיכות להוות את החלק הגדול ביותר מבין פשעי השנאה שמונעים מדעות קדומות בעיר. במילים אחרות — גם אם יש ירידה במספרים, מרכז הכובד של השנאה המדווחת נותר מכוון, פעמים רבות יותר מכל קבוצה אחרת, לעבר יהודים.

הפער הזה בין “ירידה סטטיסטית” לבין תחושת איום בשטח הוא אחד הסימנים הברורים למציאות של השנים האחרונות: דיווחים יכולים לרדת מסיבות רבות — שינויי דיווח, עייפות ציבורית, או תנודות תקופתיות — אך תחושת הביטחון של קהילה נקבעת לעיתים דווקא לפי אירועים בולטים, איומים מפורשים, והדהוד ברשתות החברתיות, שמייצר תחושת נוכחות תמידית של סכנה.

בחודש שעבר, למשל, האשימו הרשויות תושב ברוקלין בדקירת גבר יהודי לאחר שלכאורה השמיע הערות אנטישמיות. בסביבות אותו זמן הודיעו גורמי מדינה על הגדלת מימון האבטחה לבתי תפילה, בעקבות מקרי ונדליזם בכמה אתרים יהודיים — ובהם ציור צלבי קרס בנובמבר. הסמל הנאצי, שמופיע פעם אחר פעם על קירות של בתי כנסת ומוסדות קהילה, אינו “סתם גרפיטי”: הוא אמירה היסטורית טעונה שמטרתה להפחיד, להשפיל ולהזכיר ליהודים את הפגיעוּת שלהם, גם בלב עיר ליברלית ומגוונת.

האירועים הללו — איומים מקוונים, תקיפות פיזיות וונדליזם — מצטרפים לתמונה אחת: אנטישמיות שמתבטאת בקשת רחבה של דרגות חומרה, אך חולקת מכנה משותף ברור: ניסיון להלביש על יהודים אשמה קולקטיבית, להציגם כזרים, ולפעמים גם להסיר מהם את ההגנות המוסריות שמונעות אלימות. בדיוק כאן, טוענים אנשי אכיפה, טמון ההבדל בין “דיבור” לבין “איום”: כאשר שפה מאיימת הופכת שיטתית וממוקדת, היא עשויה להכשיר תודעתית את הקרקע לאירוע הבא.

כחלק מן המענה, ממשלת המדינה ועיריית ניו יורק הגבירו בשנים האחרונות צעדים נגד אנטישמיות: הגדלת מענקי אבטחה לבתי תפילה, תגבור נוכחות משטרתית באזורים עם אוכלוסייה יהודית גדולה, ושיתוף פעולה עם גופים קהילתיים. במקומות שונים בעיר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים השקיעו במצלמות, דלתות מאובטחות ושומרים. במקביל, המשטרה והגורמים הפדרליים משקיעים יותר משאבים בניטור איומים ברשתות החברתיות ובזיהוי “איומים אמיתיים” — כאלה שאינם רק קללה או התפרצות רגעית, אלא מסר שיש בו כוונה, מטרה וקהל יעד. מבחינתם, המקרה של וייט ממחיש את העיקרון הזה: הוא נעצר זמן קצר אחרי הפרסומים, לפני שלטענת הרשויות הספיק לממש את האיומים.

המקרה גם מחדד את האתגר העקרוני של הרשתות החברתיות. אקס, שבבעלות אילון מאסק, ניצבת זה זמן תחת ביקורת על האופן שבו היא מתמודדת עם תוכן שנאה, על גבולות המדיניות ועל האכיפה בפועל. העובדה שהפרסומים נמחקו בסופו של דבר אינה פותרת את השאלה המטרידה מבחינת גורמי אכיפה וארגונים אזרחיים: כיצד איומים מפורשים מגיעים לאוויר העולם, צוברים חשיפה, ומספיקים להדהד לפני שהמערכות עוצרות אותם. הרשתות, בשל אנונימיות יחסית ותמריצים של תשומת לב, הופכות לעיתים למאיץ רגשי שמפחית עכבות ומייצר “שפת מלחמה” — שפה שבמציאות היומיומית הייתה נתפסת כבלתי מתקבלת על הדעת.

לצד ההיבט המשפטי והטכנולוגי יש גם ההיבט האנושי. עבור יהודים בניו יורק, גל האנטישמיות בשנים האחרונות מעורר לא רק פחד אלא גם זיכרון היסטורי. רבים בקהילה הם בני ניצולי שואה, או מהגרים וצאצאי מהגרים שנשאו איתם סיפורי רדיפה מאירופה וממדינות אחרות. כשהשנאה מקבלת ביטוי פומבי — קל וחומר כשהיא מופיעה בלשון “אני אהרוג” — היא אינה נשארת במרחב מופשט של רשת, אלא מחלחלת לחיי היום־יום: תפילה עם מבט מעבר לכתף, הליכה לבית הספר עם דאגה, ושאלות שמקבלות פתאום משקל כבד — האם להסתיר סממנים יהודיים, האם לשנות מסלול, האם להגביר אבטחה.

העמדתו לדין של נתן וייט משדרת מסר של רשויות האכיפה: איומים אנטישמיים אינם “פוסט” או “דעה”, אלא עשויים להיחשב לעבירה פלילית חמורה, במיוחד כאשר הם ממוקדים בקבוצה מזוהה ונושאים אופי קונקרטי. העונש הפוטנציאלי — עד 15 שנות מאסר — ממחיש את החומרה שבה מערכת המשפט מתייחסת לפשעי שנאה ולאיומי טרור, ואת ההבנה שפגיעה בקבוצה בשל זהותה אינה רק פגיעה באדם יחיד, אלא ניסיון לערער תחושת ביטחון ציבורית ולשבור מרקם חברתי שלם.

ככל שמתקרב הדיון הבא בפברואר, הקהילה היהודית בעיר — וניו יורק כולה — יעקבו אחרי התיק לא רק כעוד הליך פלילי, אלא כעוד מבחן לשאלה רחבה בהרבה: האם העיר, שהתגאתה שנים ביכולת להכיל קהילות שונות זו לצד זו, מצליחה לבלום בזמן את הרגע שבו שנאה ברשת עוברת את הסף והופכת לאלימות ברחוב.