מיליארדים לטובה - או לא? מקנזי סקוט תרמה לארגון שמממן קבוצות פרו-פלסטיניות הנחקרות בחשד לקשרים עם חמאס

שנת 2025 סימנה שיא נוסף בקריירת הנתינה של מקנזי סקוט, מהנשים העשירות והמשפיעות בעולם. במהלך השנה תרמה יותר משבעה מיליארד דולר, והביאה את סך תרומותיה מאז 2020 ליותר מ־26 מיליארד דולר, שחולקו בלמעלה מ־2,700 מענקים. בהיקף ובקצב הנתינה, סקוט כבר מזמן הציבה את עצמה בשורה אחת עם פילנתרופים אגדיים כדוגמת ביל גייטס, מלינדה פרנץ’ גייטס ווורן באפט – ואף עקפה רבים מהם.

אך דווקא תרומה אחת, שבוצעה אשתקד, הציתה סערה ציבורית ופוליטית חורגת בהרבה משאלות של נדיבות. התרומה, שהועברה דרך הארגון הפילנתרופי של סקוט, “יילד גיבינג”, הגיעה לרשת סולידר – גוף מימון פרוגרסיבי שמקיים קשרים ותומך בארגונים פרו־פלסטיניים מרכזיים, שחלקם נחקרים כיום בחשד לקשרים אידאולוגיים ואף תפעוליים עם חמאס.

סקוט, גרושתו של מייסד אמזון ג’ף בזוס, מחזיקה כיום הון המוערך בכ־40 מיליארד דולר, שמקורו בעיקר בהסכם הגירושים מ־2019. מאז בחרה לנהל פילנתרופיה רדיקלית בגישתה: מענקים גדולים, מהירים, וללא תנאים או פיקוח צמוד מצד התורמת. רוב תרומותיה בשנים האחרונות הופנו למטרות של גיוון, שוויון והכללה, חינוך גבוה, התאוששות מאסונות טבע וצדק חברתי. אלא שכאשר פילנתרופיה כזו נוגעת בלב אחד הסכסוכים הפוליטיים הרגישים ביותר בזירה הבינלאומית – היא הופכת ממעשה נדיבות לשדה מוקשים.

 

תרומה אחת, שבוצעה אשתקד, הציתה סערה ציבורית ופוליטית חורגת בהרבה משאלות של נדיבות. התרומה, שהועברה דרך הארגון הפילנתרופי של סקוט, “יילד גיבינג”, הגיעה לרשת סולידר – גוף מימון פרוגרסיבי שמקיים קשרים ותומך בארגונים פרו־פלסטיניים מרכזיים, שחלקם נחקרים כיום בחשד לקשרים אידאולוגיים ואף תפעוליים עם חמאס.

 

על פי פוסט שפרסמה סקוט בדצמבר האחרון, “יילד גיבינג” העבירה תרומה משמעותית לרשת סולידר, המתארת את עצמה כגוף המטפח שיתופי פעולה בין תנועות חברתיות במטרה “ליצור מערכות רגנרטיביות המושרשות באהבה ובצדק”. בפועל, רשת סולידר מימנה לאורך השנים שורה של ארגונים המזוהים עם מאבק אנטי־ישראלי חריף, ובהם “סטודנטים למען צדק בפלסטין”, “מוסלמים אמריקאים למען פלסטין”, רשת הקהילה הפלסטינית־אמריקאית ותנועת הנוער הפלסטינית.

לפי מסמכים פומביים, רשת סולידר קיבלה מסקוט חמישה מיליון דולר בשנת 2025 ועוד עשרה מיליון דולר בשנת 2021. מדובר במרכז מימון המחלק מענקים לארגוני שמאל אקטיביסטיים, חלקם פועלים בקמפוסים ובמרחב הציבורי האמריקאי.

הביקורת החריפה אינה נובעת רק מעמדות פוליטיות. שניים מהארגונים הנתמכים – “סטודנטים למען צדק בפלסטין” ו“מוסלמים אמריקאים למען פלסטין” – עומדים במוקד חקירות של בית הנבחרים והסנאט, בחשד לתיאום או השראה עם חמאס סביב גל ההפגנות האנטי־ישראליות ששטף את ארצות הברית מאז מתקפת 7 באוקטובר 2023 ופרוץ המלחמה בעזה. ההפגנות הללו פילגו עמוקות את השמאל האמריקאי: בעוד שארגונים פרוגרסיביים רבים אימצו את השיח של “שחרור פלסטין”, גורמים מתונים יותר התריעו מפני גלישה לאנטישמיות והדהוד מסרים של ארגון טרור.

ועדת הפיקוח והאחריות של בית הנבחרים הביעה “דאגה חמורה” מכך שארגונים הפועלים בקמפוסים ומפיצים תעמולה פרו־חמאסית עלולים לקבל מימון ממקורות אמריקאיים או זרים התומכים ביעדי טרור. במכתב רשמי שנשלח באביב האחרון למנהל ארגון “מוסלמים אמריקאים למען פלסטין”, צוין חשש מפעילות בלתי חוקית והשפעה זרה.

גם בזירה הסנאטורית גבר הלחץ. הסנאטור טום קוטון מארקנסו פנה ללשכת החקירות הפדרלית בבקשה לחקור את תנועת הנוער הפלסטינית, לאחר שמנהיגתה קראה לפעולות שיבוש נגד שרשרת האספקה של מטוסי הקרב האמריקאיים מדגם אף־שלושים וחמש. לדבריו, מדובר בהסתה ישירה לאלימות ולפגיעה בביטחון הלאומי של ארצות הברית.

השאלה המרכזית, עם זאת, נותרת פתוחה: האם כספה של מקנזי סקוט הגיע בפועל לאותם ארגונים נחקרים? כאן התמונה מורכבת יותר. התרומות של סקוט ניתנות ללא הגבלה, כלומר ללא ייעוד ספציפי. אין כיום ראיות לכך שהכספים שהועברו לרשת סולידר הוזרמו ישירות ל“סטודנטים למען צדק בפלסטין” או ל“מוסלמים אמריקאים למען פלסטין”. רשת סולידר תומכת גם בארגונים פרוגרסיביים רבים אחרים בתחומי צדק גזעי, מגדרי, אקלים וכלכלה, וסקוט הייתה רק אחת ממאות תורמים לרשת.

בתגובה לביקורת, אנשי רשת סולידר מדגישים כי מטרתם היא חיזוק תנועות חברתיות רחבות, וכי תרומתה של סקוט ניתנה ללא תנאים, מתוך אמון מלא בפעילות הארגון. במקביל, הרשת השיקה קרן ייעודית לקידום הפסקת אש ולמאבק גם באסלאמופוביה וגם באנטישמיות – מהלך שנתפס בעיני מבקריה כניסיון לאזן ביקורת גוברת.

מעבר למחלוקת הספציפית, הפרשה ממחישה עד כמה הפילנתרופיה עצמה הפכה לכלי פוליטי. תרומות שבעבר נתפסו כמעשה חסד כמעט טהור נבחנות כיום בזכוכית מגדלת: לא רק לאן הכסף הולך, אלא אילו מסרים הוא מחזק, ואילו מאבקים הוא מלבה. במקרה של סקוט, אותה גישה של “נתינה ללא תנאים” – שנחשבת בעיני תומכיה כמהפכנית ומשחררת – הופכת בעיני מבקריה למסוכנת דווקא משום שהיא מוותרת על פיקוח.

סקוט עצמה מרבה לכתוב על נתינה כמעשה אנושי עמוק, כזה שמייצר אדוות של טוב בעולם מקוטב. אך בעולם שבו גבולות בין זכויות אדם, אידאולוגיה פוליטית ותמיכה בטרור מיטשטשים בעיני רבים, גם כוונות טובות אינן חוסינות מביקורת. השאלה שנותרה פתוחה אינה רק משפטית או פיננסית, אלא מוסרית: האם פילנתרופיה חופשית באמת יכולה להתקיים בלי אחריות – והאם בעידן הנוכחי, יש בכלל דבר כזה תרומה “תמימה”.