רעידת אדמה בבריאות הציבור: ארצות הברית מורידה שישה חיסוני־ילדים מההמלצות – והרופאים מזהירים מפני חזרת מחלות קטלניות

בצעד חריג, חד ונטול תקדים בהיקפו, הודיעה ארצות הברית ביום שני על שינוי דרמטי בלוח החיסונים המומלץ לילדים: שישה חיסונים מרכזיים הוסרו מרשימת ההמלצות הכלליות לכל ילד, והועברו למתכונת מצומצמת של המלצה רק לקבוצות סיכון – או לפי שיקול דעת רפואי במסגרת מה שמכונה “קבלת החלטות משותפת” בין רופא להורים. רופאי ילדים ומומחים למחלות זיהומיות מזהירים שהמהלך עלול לייצר בלבול עמוק, לפגוע בשיעורי ההתחסנות – ולהחזיר מחלות שבעשורים האחרונים נדחקו לשוליים בזכות חיסונים.

השינוי נכנס לתוקף מיידי, ומשמעותו שמעתה המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (סי־די־סי) ימליצו באופן גורף על חיסונים נגד 11 מחלות בלבד. החיסונים שהוצאו מההמלצה הרחבה כוללים הגנה מפני שפעת, רוטה־וירוס, דלקת כבד נגיפית מסוג א’, דלקת כבד נגיפית מסוג ב’, חלק מן החיסונים נגד דלקת קרום המוח (מנינגיטיס), וכן חיסון או הגנות מסוימות מפני הנגיף הסינציטיאלי הנשימתי (אר־אס־וי) – נגיף נשימתי נפוץ שמסוכן במיוחד לתינוקות.

בממשל מתעקשים שהמהלך “לא ימנע גישה” ממשפחות שירצו להמשיך ולהתחסן: לדבריהם, הביטוחים הרפואיים ימשיכו לכסות את החיסונים גם לאחר הסרתם מהרשימה הכללית. אבל בקהילה הרפואית נשמעת טענה הפוכה: ברגע שחיסון “יורד מהלוח”, הוא יורד גם במודעות, בדחיפות ובאחידות ההמלצה – והפער הזה הוא בדיוק המקום שבו שיעורי ההתחסנות מתחילים להיסדק.

 

מי שמוביל את המהלך הוא שר הבריאות בממשל טראמפ, רוברט פ’ קנדי הבן, שהצהיר כי “ההחלטה מגינה על ילדים, מכבדת משפחות ומחזירה אמון בבריאות הציבור”. אלא שבקרב רופאי הילדים, ההצהרה הזו מתקבלת כפרדוקס: כיצד פגיעה בלוח חיסונים מבוסס־אוכלוסייה אמורה “להחזיר אמון”, אם היא נעשית ללא שקיפות, ללא דיון ציבורי וללא תהליך מקצועי מלא?

 

מי שמוביל את המהלך הוא שר הבריאות בממשל טראמפ, רוברט פ’ קנדי הבן, שהצהיר כי “ההחלטה מגינה על ילדים, מכבדת משפחות ומחזירה אמון בבריאות הציבור”. אלא שבקרב רופאי הילדים, ההצהרה הזו מתקבלת כפרדוקס: כיצד פגיעה בלוח חיסונים מבוסס־אוכלוסייה אמורה “להחזיר אמון”, אם היא נעשית ללא שקיפות, ללא דיון ציבורי וללא תהליך מקצועי מלא?

לפי גורמים במשרד הבריאות והשירותים האנושיים האמריקאי, השינוי הגיע לאחר שהנשיא דונלד טראמפ הורה בדצמבר לבחון כיצד מדינות “עמיתות” מעצבות את המלצות החיסון שלהן, ולשקול התאמה של המדיניות האמריקאית. המשרד טען כי בהשוואה ל־20 מדינות אחרות, ארצות הברית הייתה “חריגה” במספר החיסונים ובמספר המנות המומלצות לכל ילד, ולכן בחרה לצמצם את הלוח ולהותיר בו רק את החיסונים הנתפסים בעיניה כבסיסיים ביותר.

בין החיסונים שנותרו בהמלצה הגורפת לכל הילדים נכללים חיסונים נגד חצבת, שעלת, שיתוק ילדים (פוליו), טטנוס, אבעבועות רוח וכן חיסון נגד נגיף הפפילומה האנושי (אייץ’־פי־וי). בנוסף, ההנחיה החדשה מפחיתה את מספר מנות החיסון נגד נגיף הפפילומה האנושי: במקום שתי זריקות (ולעתים שלוש, לפי גיל ונסיבות), מומלצת כעת זריקה אחת לרוב הילדים – בהתאם לגיל.

אלא שכאן מתחיל החלק שמטלטל את המערכת: בכירים במשרד הבריאות הודו כי ההחלטה התקבלה ללא תהליך הדיון המקובל ובלי קלט של ועדת מומחים מייעצת שבדרך כלל שוקלת נתונים, מאזנת בין תועלת לסיכון, דנה בהשלכות כלכליות וציבוריות ומקיימת דיון שקוף. עבור רופאי הילדים, זו אינה מחלוקת טכנית אלא שינוי שיטת עבודה שמדליק נורה אדומה: אם לוח החיסונים – אחד הכלים הרגישים והמשפיעים ביותר על בריאות האוכלוסייה – ניתן לשינוי חד־צדדי ובמפתיע, מה עוד עלול להשתנות מחר?

ד”ר שון או’לירי מן האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים הזהיר כי מדיניות חיסונים אינה מוצר מדף שניתן “להעתיק ולהדביק” ממדינה למדינה. לכל מדינה פרופיל תחלואה אחר, תשתיות אחרות, צפיפות אחרת, רמות כיסוי שונות ומערכת בריאות שונה. “אי אפשר פשוט לקחת מערכת בריאות ציבור ולהעתיק אותה,” אמר. “זה בדיוק מה שזה נראה שהם עושים כאן. ממש חיי ילדים על הכף”.

גם מייקל אוסטרהלם, מומחה בולט למחלות זיהומיות מאוניברסיטת מינסוטה, הזהיר מפני “מחיר אנושי צפוי”: יותר אשפוזים, יותר סיבוכים, ויותר מקרי מוות שניתן למנוע. לטענתו, עצם העברת חיסונים מרכזיים למתכונת “החלטה משותפת” – ללא הליך ציבורי וללא שקילת סיכונים ויתרונות באופן שקוף – עלולה לפרק את מה שמדיניות חיסונים אמורה לעשות: לייצר אחידות והגנה רחבה, במיוחד לאוכלוסיות החלשות ביותר.

החשש אינו תיאורטי. חיסונים אינם רק “הגנה אישית” אלא מנגנון ציבורי שמייצר חומת מגן חברתית: ככל שפחות ילדים מתחסנים, כך עולה הסיכוי להתפרצויות. בעשור האחרון כבר נראו בארצות הברית התפרצויות חצבת בקהילות שבהן שיעורי ההתחסנות ירדו – תזכורת חדה לכך שמחלות “מהספרים” חוזרות מהר מאוד כשנפתחים סדקים.

והמחלות שהוסרו מההמלצות אינן שולי־שוליים:
שפעת היא גורם משמעותי לאשפוזי ילדים מדי חורף, ולעתים – גם לתמותה. רוטה־וירוס היה במשך שנים גורם מרכזי לשלשולים קשים והתייבשות מסוכנת בתינוקות. דלקות כבד נגיפיות מסוג א’ וב’ הן מחלות מדבקות; דלקת כבד מסוג ב’ עלולה להפוך לכרונית ולהוביל לסיבוכים קשים בהמשך החיים. דלקת קרום המוח היא אחת המחלות המאיימות ביותר על ילדים, עם פוטנציאל לנזק נוירולוגי ואף למוות. והנגיף הסינציטיאלי הנשימתי הוא “אורח קבוע” במחלקות ילדים בחורף – ולעתים הוא בדיוק מה שממלא פגיות ומחלקות טיפול נמרץ בילדים.

מומחים מצביעים גם על היבט נוסף: גם אם על הנייר הביטוחים “ימשיכו לשלם”, בפועל המציאות מורכבת יותר. כשחיסון אינו חלק מהמלצה גורפת של סי־די־סי, הוא עלול להיתפס אצל הורים כלא חיוני, אצל מרפאות כלא דחוף, ואצל חברות ביטוח כמרחב להתמקחות. בתוך בליל הספקות הזה – שיעורי ההתחסנות נוטים לרדת.

ברקע מרחף גם הוויכוח הפוליטי סביב דמותו של קנדי הבן. הוא מזוהה שנים ארוכות עם ביקורת חריפה על מדיניות חיסונים, ועורר התנגדות מצד חלקים נרחבים בקהילה הרפואית כבר עם כניסתו לתפקיד. כעת, מבחינת מתנגדיו, החשש הישן מקבל תרגום למדיניות בפועל: שינוי של מערכת ההמלצות הלאומית באופן שמערער, לטענתם, את עיקרון ההגנה הרחבה והמונעת.

הקהילה הרפואית הבינלאומית צפויה לעקוב אחר ההתפתחויות בדאגה. ארגוני בריאות ברחבי העולם ממשיכים לראות בחיסונים אחד מהישגי־העל של הרפואה המודרנית, ומדיניות חיסונים רחבה נתפסת כבסיס למניעת תחלואה ותמותה – במיוחד בקרב תינוקות וילדים. כאשר ארצות הברית משנה כיוון בצורה כה חדה, היא לא עושה זאת בחלל ריק: היא משפיעה גם על השיח, על אמון הציבור, ועל זרמים אנטי־מדעיים שמקבלים רוח גבית בכל העולם.

בינתיים, רופאי הילדים בארצות הברית כבר משגרים מסר להורים: אל תתבלבלו מהכותרות ומההגדרות החדשות. גם אם מדיניות פדרלית השתנתה, הרפואה המונעת נשענת על מדע, נתונים וניסיון מצטבר – ולא על רוחות פוליטיות. המסר שלהם פשוט: שוחחו עם רופא הילדים שלכם, בקשו הבהרה, ואל תסיקו ש”לא מומלץ” פירושו “לא חשוב”. במציאות שבה די בהחלטה אחת כדי להחזיר מחלות שנדחקו החוצה – חוסר תשומת לב עלול להפוך למגפה.

אם יש משהו שהמהלך הזה כבר השיג, עוד לפני שנמדדה השפעה רפואית אחת בשטח, הוא דבר אחד: הוא הפך את לוח החיסונים של ילדי אמריקה לשדה קרב. והשאלה שנותרה תלויה מעליו אינה רק רפואית – אלא מוסרית: האם מדינה יכולה להרשות לעצמה להמר על חומת ההגנה של ילדיה, בלי דיון ציבורי, בלי שקיפות, ובלי קונצנזוס מקצועי?