נורה אדומה: כמעט 8 מתוך 10 ישראלים מודאגים מהידרדרות התמיכה האמריקאית בישראל

בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלייה חדה באנטישמיות בארצות הברית והעמקת הפערים בין ישראל לתפוצות, סקר חדש של קרן רודרמן מצייר תמונה מטרידה: הציבור הישראלי מזהה שינוי כיוון עמוק ביחסי ישראל–ארצות הברית וביחס של יהדות אמריקה לישראל – ומדווח על דאגה שהולכת ומתקרבת לרמת חרדה לאומית.

על פי הסקר, 78% מהישראלים מודאגים מהידרדרות התמיכה האמריקאית בישראל: 48% אומרים שהם “מודאגים מאוד” או “מודאגים”, ועוד 30% מצהירים שהם “מודאגים במידה מסוימת”. הנתון הזה אינו רק אמירה רגשית; הוא משקף תחושת יסוד שהולכת ומחלחלת בשיח הישראלי: העוגן המדיני־ציבורי שנחשב במשך עשורים “בלתי ניתן לערעור” – כבר אינו מובן מאליו.

הסקר, שנערך בקרב 1,002 מבוגרים יהודים בישראל במדגם ארצי מייצג, מלמד גם על פרדוקס מובהק: לצד הדאגה, נשמרת תפיסה רחבה של חשיבות הקשר. כמעט שמונה מכל עשרה ישראלים – אותם 78% – אומרים שהיחסים עם יהדות אמריקה הם “חשובים מאוד” או “חשובים”. כלומר, הישראלים אינם מזלזלים בקשר ואינם רואים בו סמל בלבד; להפך – הם תופסים אותו כנכס אסטרטגי. דווקא משום כך, הפחד מהתפוררותו נתפס כמשהו שמעבר לעוד כותרת: כאיום על עומק החוסן הלאומי.

 

הסקר, שנערך בקרב 1,002 מבוגרים יהודים בישראל במדגם ארצי מייצג, מלמד גם על פרדוקס מובהק: לצד הדאגה, נשמרת תפיסה רחבה של חשיבות הקשר. כמעט שמונה מכל עשרה ישראלים – אותם 78% – אומרים שהיחסים עם יהדות אמריקה הם “חשובים מאוד” או “חשובים”. כלומר, הישראלים אינם מזלזלים בקשר ואינם רואים בו סמל בלבד; להפך – הם תופסים אותו כנכס אסטרטגי. דווקא משום כך, הפחד מהתפוררותו נתפס כמשהו שמעבר לעוד כותרת: כאיום על עומק החוסן הלאומי.

 

אחד הממצאים המשמעותיים ביותר נוגע לפער הדורי בארצות הברית – ובעיקר בקרב יהודים צעירים. 44% מהישראלים סבורים כי הדור הצעיר של יהודי אמריקה יתמוך בישראל פחות מכפי שהוא תומך כיום. מנגד, רק 22% מאמינים שהתמיכה תגדל. במילים אחרות: כמעט פי שניים ישראלים צופים נסיגה לעומת אלו שצופים התחזקות. זהו מדד לתחושה ציבורית ש”החבל נמשך” – לא בגלל אירוע נקודתי אחד, אלא בשל תהליך ארוך של התרחקות ערכית, פוליטית ורגשית.

הסקר מצביע גם על קשר ישיר בין הדאגה הזו לבין תפיסת הציבור את השפעת המלחמה בעזה על תמיכת יהדות אמריקה. 43% מהמשיבים מאמינים שהתנהלות ישראל במהלך המלחמה החלישה את התמיכה היהודית־אמריקאית, לעומת 28% הסבורים שהיא חיזקה אותה. במקביל, 56% מהישראלים מעריכים כי היחסים בין ישראל ליהדות אמריקה נפגעו בשנתיים האחרונות, במידה רבה או במידה מסוימת. הנתונים הללו מבטאים תחושה שישראל לא רק ניצבת בפני ביקורת חיצונית, אלא גם משלמת מחיר במעגל שהיה אמור להיות הקרוב והמחויב ביותר לה.

נשיא קרן רודרמן, ג’יי רודרמן, ניסח את המסקנה בחדות: “הנתונים מבהירים שישראלים רבים מבינים שמשהו מהותי משתנה”. לדבריו, לאורך העשור האחרון הצביע המחקר של הקרן על פערים הולכים ומתרחבים באופן שבו קהילות שונות מתייחסות לישראל – והסקר הנוכחי מראה שהשינוי כבר אינו דיון של מומחים, אלא חוויה ציבורית ממשית. הוא מדגיש כי “המרחק הגובר בקרב דורות צעירים בארצות הברית לא קרה בן לילה… זו שחיקה ארוכת טווח שדורשת מישראל לעצור, להקשיב ולחשוב מחדש על האופן שבו היא מתקשרת עם יהדות אמריקה, כי הקשר הזה אינו סמלי – אלא נכס אסטרטגי לעתיד ישראל והעם היהודי”.

אך אולי הממצא החד ביותר בסקר נוגע לשאלת האנטישמיות – נושא שמוגדר בשנה האחרונה כאתגר מרכזי עבור יהודים בארצות הברית. הסקר חושף סקפטיות מפתיעה לגבי תרומתה של ישראל למאבק הזה: רק 17% מהמשיבים סבורים שישראל תורמת למאבק באנטישמיות במידה רבה או רבה מאוד, בעוד שיותר משליש טוענים שהתרומה “מוגבלת” או “אינה קיימת”. זהו נתון שמחדד את המתח בין התפיסה הישראלית המסורתית – לפיה ישראל היא “תשובה” לאנטישמיות – לבין תחושת ציבור שמבין כי מאבק באנטישמיות בארצות הברית מתנהל בזירות אזרחיות, משפטיות, חינוכיות ופוליטיות, ולעיתים אינו מושפע כלל מהצהרות בירושלים.

הסקר משתלב גם עם מסקנות דוח רחב של קרן רודרמן, שנערך בשיתוף בית הספר לפילנתרופיה של משפחת לילי באוניברסיטת אינדיאנה, ומצא כי רמות גבוהות יותר של דתיות קשורות למעורבות קהילתית יהודית חזקה ומתמשכת ולמחויבות עקבית יותר לנושאים הקשורים לישראל – גם בקרב צעירים. הנתון הזה מעניק הקשר לסדקים בישראל עצמה: חילונים בישראל נוטים יותר לחשוש מהתרחקות, בעוד ציבור דתי וחרדי מביע פחות דאגה – אולי משום שהוא מניח שהמחויבות תישמר לפחות בקרב מעגלים דתיים בארצות הברית, גם אם הזרם הליברלי־חילוני מתרחק.

למרות טון הדאגה, הסקר אינו מצביע על רצון להתכנס פנימה או “לוותר” על הקשר. להפך: הוא מעיד על הבנה ציבורית שהתגובה הנכונה היא השקעה ומעורבות. 74% מהישראלים סבורים שישראל צריכה להשקיע מאמצים משמעותיים בחיזוק הקשרים עם צעירים יהודים בעולם – לישראל ולציונות. בנוסף, מחצית מהמשיבים מאמינים שישראלים החיים בארצות הברית משמשים “גשר חשוב” בין שתי הקהילות במידה רבה או רבה מאוד. הנתונים הללו מצביעים על כך שהציבור הישראלי מזהה את הזירה החברתית־קהילתית כקו החזית החדש: פחות “דיפלומטיה של ממשלות”, ויותר עבודה ארוכת נשימה מול קהילות, מוסדות, סטודנטים, מנהיגות צעירה ושפה תרבותית משתנה.

ניכר גם שהציבור בישראל תומך בצעדים ממשלתיים שנועדו לחזק “עמידות יהודית” ולהרחיב את מעגל ההכרה והזיכרון. כך, 72% מהישראלים תומכים בהחלטת הממשלה להנציח גם יהודים שלא היו אזרחי ישראל אך נרצחו בשל זהותם היהודית – מהלך הנובע מהמלצות מדיניות שקידמה קרן רודרמן להכרה רשמית בקורבנות אנטישמיות בתפוצות. זהו צעד סמלי, אך גם פוליטי, שמנסה לאותת ליהדות התפוצות: ישראל רואה אתכם כחלק מסיפור אחד – לא כתוספת מרוחקת.

בסופו של דבר, סקר קרן רודרמן אינו “עוד מדד” למצב רוח הציבור. הוא משרטט את קווי המתאר של חרדה אסטרטגית: הציבור הישראלי מבין שהקשר עם יהדות אמריקה – ויותר מכך, עם הדור הצעיר שלה – אינו מובן מאליו, אינו יציב, ואינו חסין מפני מלחמות תודעה, פערים ערכיים ושחיקה מצטברת.

והשאלה הגדולה, כפי שמשתקפת מהנתונים, אינה רק “כמה הם יתמכו בנו” – אלא האם ישראל מוכנה להשתנות מספיק כדי לדבר עם צעירי יהדות אמריקה בשפה שהם מבינים, בלי לאבד את זהותה; והאם היא יודעת להגן על עצמה בעולם משתנה, מבלי להפוך את הקשר עם יהדות התפוצות לשדה קרב נוסף.

מתודולוגיה
הסקר בוצע על ידי חברת “דיאלוג מחקר” בתאריך 11 בדצמבר 2025, בקרב מדגם ארצי מייצג של 1,002 מבוגרים יהודים בישראל (בני 18 ומעלה) באמצעות פאנל מקוון. שולי הטעות: ±3.1%.