שקר בוטה או מהלך פוליטי מתוחכם? כך הסווה ממדאני את הנסיגה מהמדיניות הפרו־ישראלית, ושיווק אותה כטיהור מוסרי

ניו יורק – כשזוהראן ממדאני נכנס לתפקידו כראש עיר ניו יורק, הוא לא הכריז בקול רם על שינוי כיוון דרמטי ביחס של העיר לישראל. לא נאום, לא מסיבת עיתונאים ייעודית, לא הצהרה ישירה לבוחרים – אלא צו ביצוע רחב, כמעט טכני למראית עין, שביטל בבת אחת שורה של צווים מתקופת קודמו, אריק אדמס. בתוך אותה “חבילה מנהלית” נקברו גם שתי אבני יסוד של המדיניות העירונית הפרו־ישראלית והמאבק המוסדי באנטישמיות.

זהו לב הסיפור – לא עצם הביטול, אלא האופן. לא ההחלטה, אלא הדרך שבה הוסוותה.

 

כשזוהראן ממדאני נכנס לתפקידו כראש עיר ניו יורק, הוא לא הכריז בקול רם על שינוי כיוון דרמטי ביחס של העיר לישראל. לא נאום, לא מסיבת עיתונאים ייעודית, לא הצהרה ישירה לבוחרים – אלא צו ביצוע רחב, כמעט טכני למראית עין, שביטל בבת אחת שורה של צווים מתקופת קודמו, אריק אדמס. בתוך אותה “חבילה מנהלית” נקברו גם שתי אבני יסוד של המדיניות העירונית הפרו־ישראלית והמאבק המוסדי באנטישמיות.

 

על פי דיווח מעמיק של הניו יורק טיימס, ממדאני לא רק תכנן את המהלך מראש – הוא גם תכנן כיצד לא להציג אותו. אנשי סודו ידעו שביטול ישיר של צווים התומכים בישראל ביום הראשון לכהונתו עלול להצית עימות מיידי עם הקהילה היהודית בעיר, קהילה שממדאני התחייב בקמפיין הבחירות “להגן עליה” ולהילחם באנטישמיות. הפתרון שנבחר היה אלגנטי, משפטי – ובעיקר פוליטי.

במקום לבטל צווים “בעייתיים” אחד־אחד, או להצהיר בגלוי על שינוי מדיניות, ממדאני חתם על צו כולל שביטל כל צו ביצועי שהוציא אדמס מאז ספטמבר 2024 – המועד שבו הוגש נגדו כתב אישום פדרלי בעבירות שחיתות. כך, שני צווים מהותיים – האחד שאסר על חרם עירוני או ניתוק מוסדי מישראל, והשני שאימץ את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה – נמחקו יחד עם שורת צווים אחרים, חלקם מנהליים לחלוטין.

מבחינה רטורית, זה היה מהלך מבריק: לא “ביטול מדיניות פרו־ישראלית”, אלא “ניקוי שולחן”; לא אידאולוגיה, אלא “ממשל תקין”; לא שינוי ערכי, אלא “שיקום אמון הציבור” אחרי כהונה מוכת שחיתות. ממדאני עצמו הדגיש שהצו מעניק לממשלו “לוח נקי”.

אלא שהלוח אולי נקי – אבל היד שכתבה עליו לא הייתה ניטרלית.

גורמים המעורים בדיונים הפנימיים אמרו לעיתון כי עורכי דינו של ממדאני הציגו בפניו כמה מסלולים אפשריים: ביטול ממוקד של צווים, השארת חלקם על כנם, או ביטול גורף. הבחירה באופציה השלישית לא נבעה מחוסר הבחנה – אלא להפך: היא נבעה מהבנה עמוקה של המחיר הפוליטי הכרוך בביטול מפורש של מדיניות פרו־ישראלית בעיר שבה מתגוררים כ־1.3 מיליון יהודים – האוכלוסייה היהודית העירונית הגדולה בעולם מחוץ לישראל.

התגובות לא איחרו לבוא. משרד החוץ הישראלי האשים את ממדאני כי “שפך בנזין אנטישמי על אש פתוחה” – ניסוח חריף וחריג שמבטא לא רק מחאה דיפלומטית, אלא תחושת בגידה. קואליציה של ארגונים יהודיים אמריקאיים, ובהם הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי האמריקאי ופדרציית יו־ג’יי־איי של ניו יורק, קבעה כי ראש העיר “ביטל שתי הגנות משמעותיות נגד אנטישמיות” – גם אם בחרה בניסוח מאופק יותר.

גם מבית נשמעה ביקורת חדה. רנדי מסטרו, לשעבר סגן ראש העיר הראשון של אדמס, ניסח זאת באופן הישיר ביותר: “לבטל את זה כרוך במחיר, כי זה דורש הסבר. וכשאין הסבר מלבד שאתה פשוט לא אוהב את ישראל – יש לזה השלכות”. דבריו חושפים את לב הדילמה שממדאני ביקש לעקוף: איך משנים מדיניות מבלי לשאת באחריות הציבורית לשינוי עצמו.

דוברתו של ממדאני טענה מנגד כי הכוונה לבטל את צווי אדמס “תוקשרה לציבור עוד לפני הבחירות”. אלא שהפער בין כוונה כללית לבין פירוט מדיניות קונקרטית הוא בדיוק המקום שבו נוצרת תחושת ההטעיה. הבוחרים אולי ידעו שמדובר בראש עיר שמאלי, סוציאליסט, ביקורתי כלפי ישראל – אך הם לא שמעו ממנו התחייבות מפורשת לבטל הגנות מוסדיות מפני חרמות ולהסיר הגדרה רשמית של אנטישמיות.

וכאן טמון ההיבט העמוק ביותר של הפרשה: לא מדובר רק במחלוקת על ישראל, אלא בשאלה של יושר פוליטי. האם מותר לנבחר ציבור לבצע שינוי מדיניות דרמטי תוך עטיפתו במעטפת טכנית־מנהלית? האם ביטול “אגבי” של צוים רגישים, כחלק מחבילת ניקוי רחבה, עומד בסטנדרט של שקיפות דמוקרטית?

תומכיו של ממדאני יטענו כי מדובר במהלך לגיטימי, וכי הצווים של אדמס היו פגומים מעצם מקורם – כהונה שהסתיימה בכתב אישום. אך גם אם מקבלים את הטיעון הזה, נותרת העובדה הפשוטה: ממדאני ידע שהמהלך נפיץ, ידע שהוא יפגע בקהילה מסוימת, וידע שאם יוצג במלואו – יעלה לו ביוקר פוליטי. לכן בחר לא להציגו כך.

העיתוי אינו מקרי. ניו יורק מצויה בשנים האחרונות במתח חריף סביב סוגיות ישראל, עזה, אנטישמיות ופעילות פרו־פלסטינית. ביטול הגנות מוסדיות דווקא ביום הראשון לכהונה, ובדווקא בלי הצהרה מפורשת, נתפס בעיני רבים לא רק כמהלך מדיניות – אלא כאמירה סמלית.

השאלה כעת אינה רק מה ממדאני עשה, אלא כיצד זה יעצב את כהונתו. האם יצליח לשקם אמון מול הקהילה היהודית? האם יידרש להחזיר חלק מההגנות שביטל, או לפחות להציע חלופות? והאם הבוחרים, בדיעבד, ירגישו שנאמרה להם כל האמת?

מה שכבר ברור הוא שימי כהונתו הראשונים של זוהראן ממדאני לא התאפיינו ב”לוח נקי”, אלא בכתיבה מחודשת – זהירה, מחושבת, ולעיני רבים גם מתחמקת – של מערכת היחסים הרגישה ביותר בפוליטיקה העירונית של ניו יורק.