רבנים בעידן האלגוריתם: כך מתמודדת ההכשרה הרבנית עם מהפכת הבינה המלאכותית

דניס בלומנפלד פיתחה לעצמה כלי לימוד חריג בנוף בית המדרש: צ’אטבוט מותאם אישית, שאינו מספק תשובות אלא משיב בשאלות. בלומנפלד, סטודנטית שנה ב’ בסמינר האורתודוקסי לנשים ישיבת מהר״ת, התאימה את מערכת הבינה המלאכותית של חברת אופן־איי כך שתתפקד כ“חברותא סוקרטית” — שותף ללימוד שמוביל לחשיבה עצמאית באמצעות שאלות חוזרות ונשנות. היא קראה לו “סוקרטס חברותא”.

באחד המפגשים צפיתי בה מזינה קטע קצר מן התלמוד אל המערכת. בתוך שניות הופיעה שאלה: “על פי השורה הראשונה של הקטע, מהי החובה הבסיסית בנוגע להדלקת נרות?” בלומנפלד השיבה, קיבלה אישור — ואז שאלה נוספת. וכך, שלב אחר שלב, התגלגל הלימוד.

בלומנפלד יודעת שמערכת כזו יכולה בקלות לסכם את הטקסט או להציע פירושים מוכנים. אך בעיניה, זה בדיוק מה שצריך להימנע ממנו. “אני תמיד קוראת קודם את המקור עצמו,” היא מדגישה. “הבינה המלאכותית אמורה לחדד אותי — לא להחליף אותי.”

היא חלק מהדור הראשון של סטודנטים לרבנות שמתכשרים לצד כלים של בינה מלאכותית כמו צ’אט־ג’י־פי־טי של אופן־איי וג’מיני של גוגל. בית המדרש הוא רק זירה אחת שבה הם פוגשים טכנולוגיה שמשנה לא רק את אופן הלמידה, אלא גם את המשמעות של להיות תלמיד חכם, רב — ואולי אף יהודי.

 

מעבר לשאלות הדיוק והיעילות, רוחשת מתחת לפני השטח שאלה תיאולוגית עמוקה בהרבה: האם דבר תורה שנוצר בעזרת בינה מלאכותית לוקה בחסר משום שהוא קלישאתי — או משום שהוא נטול חוויה אנושית? האם עצם הרעיון שמכונה “ממליצה” על פרשנות חותר תחת מהות הלימוד, שנועד לחבר בין טקסט עתיק לנפש חיה?

 

בשיחות עם סטודנטים מחמישה מוסדות רבניים בארצות הברית התברר שמנעד העמדות רחב: מהתלהבות זהירה ועד התנגדות עקרונית. אך גם מי שבוחר שלא להשתמש בכלים הללו מודה כי עצם קיומם כבר משפיע עמוקות על תפיסת השליחות הדתית והמקצועית.

אדריאן מרקוס, סטודנט בבית הספר לרבנות זיגלר שבזרם הקונסרבטיבי, נמנע משימוש בבינה מלאכותית מסיבות מוסריות: הסתמכות על מאגרי מידע שנאספו ללא רשות, נזק סביבתי כבד ומשבר אוריינות מחריף. ובכל זאת, הוא מודה שהנטל להסביר מוטל כיום על המתנגדים, לא על המשתמשים. “כרב, אתה לא יכול להתעלם ממה שאנשים סביבך מאמצים בהתלהבות,” הוא אומר. “השיח הזה רק ילך ויתעצם.”

מערכות בינה מלאכותית מסוגלות לשאוב מן הקאנון היהודי הדיגיטלי, לתרגם מקורות, לחבר רעיונות ואף לנסח דרשות. עבור מי שבחר ברבנות מתוך אהבה ללימוד וליצירה רוחנית, השאלה איננה טכנית אלא מהותית: האם כלי שמקל על המאמץ מחזק את הלמידה — או מרוקן אותה?

איידן אנגלנדר, סטודנט שנה ד’ בסמינר התיאולוגי הרב יצחק אלחנן של ישיבה יוניברסיטי, משתמש בבינה מלאכותית כבן־שיח אינטלקטואלי. רעיון מדרשני מעניין גורר אצלו בקשה לגרסה פילוסופית חילונית — לעיתים ניטשה, לעיתים אקטואליה. היכולת הזו, לדבריו, מעלה את רף השאיפה הרטורית, אך גם מעוררת חשש: האם היא פוגעת ביכולת לגבש מחשבה עצמאית ללא תיווך אלגוריתמי?

גם אנגלנדר מטיל ספק באמינות הכלי. “הוא מסוגל להמציא סוגיות תלמודיות שלא היו ולא נבראו,” הוא אומר, ומוסיף כי בתחום ההלכה היהודית הידע של המערכת שטחי במיוחד.

אך מעבר לשאלות הדיוק והיעילות, רוחשת מתחת לפני השטח שאלה תיאולוגית עמוקה בהרבה: האם דבר תורה שנוצר בעזרת בינה מלאכותית לוקה בחסר משום שהוא קלישאתי — או משום שהוא נטול חוויה אנושית? האם עצם הרעיון שמכונה “ממליצה” על פרשנות חותר תחת מהות הלימוד, שנועד לחבר בין טקסט עתיק לנפש חיה?

הממסד הדתי טרם סיפק תשובות ברורות. הזרמים היהודיים הגדולים שומרים על שתיקה, והסטודנטים נאלצים לגבש עמדה אישית תוך כדי תנועה. “למודל שפה אין ביוגרפיה,” אומר דני פטיז, סטודנט שנה ב’ בסמינר הרפורמי יוניון קולג’ העברי. “הוא לא חווה אמונה. הוא יכול לחבר רעיונות של אחרים — אבל הוא לא יכול באמת להלל את האל או לדבר אל לב האדם.”

העיסוק בבינה מלאכותית אינו נעצר בבית המדרש. סטודנטים לרבנות מבינים שכאשר יעמדו בראש קהילות, הם יידרשו להנהיג אנשים בעולם שבו הטכנולוגיה משנה את שוק העבודה, תחושת הערך והמשמעות האנושית.

מיכה גליקמן, סטודנט לרבנות ביוניון קולג’ העברי, מספר על ביקור בבית כנסת שבו חברי קהילה פוטרו בעקבות קיצוצים פדרליים. בעיניו, הבינה המלאכותית עלולה להעצים מגמה זו פי כמה. “אם הטכנולוגיה הזו מבטיחה לעשות כל מה שאדם עושה — רק טוב יותר — מה יקרה לתחושת הייעוד של מי שמגדירים את עצמם דרך עבודתם?” הוא שואל. “אנחנו עומדים בפתחו של משבר רוחני.”

כבר כיום הוא נתקל בנאומי בר־מצווה שנכתבו בעזרת בינה מלאכותית. הדילמה מוכרת לו היטב: האם לאסור, להרתיע — או ללמד שימוש אחראי בכלי שאי־אפשר עוד להתעלם ממנו?

דבר אחד ברור: הרבנים של מחר אינם חוששים רק לעתידם האישי. הם מוטרדים בראש ובראשונה מהאופן שבו הדור הבא ילמד, יאמין ויחפש משמעות בעולם שבו גם התורה עלולה לעבור דרך מסך.