הבולט והמעורר מחלוקת מכולם הוא רם ישראל עמנואל – ושמו האמצעי אינו סמל או גימיק, אלא עובדה רשמית. עמנואל הוא דמות פוליטית מנוסה ורבת־שכבות: מי שכיהן כראש עיריית שיקגו, חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ראש סגל הבית הלבן בתקופת נשיאותו של ברק אובמה ושגריר ארצות הברית ביפן. מדובר בפוליטיקאי מתוחכם, חד ובלתי מתפשר, בעל ניסיון עמוק במדיניות ובממשל. עם זאת, אותם מאפיינים עצמם – מרכזיות אידאולוגית, ציונות מוצהרת וזהות יהודית גאה – עלולים להפוך בעידן הנוכחי גם למוקשים פוליטיים.
עמנואל אינו לבדו. לצידו ניצבים שלושה מושלים יהודים מכהנים: ג׳ארד פוליס מקולורדו, ג׳יי־בי פריצקר מאילינוי וג׳וש שפירו מפנסילבניה. כל אחד מהם שוקל ברצינות קפיצה למרוץ הנשיאותי. לנוכח האקלים התרבותי והפוליטי הנפיץ, קל לפקפק בסיכוייהם, אך מוקדם לא פחות יהיה לפסול אותם.
הבולט והמעורר מחלוקת מכולם הוא רם ישראל עמנואל – ושמו האמצעי אינו סמל או גימיק, אלא עובדה רשמית. עמנואל הוא דמות פוליטית מנוסה ורבת־שכבות: מי שכיהן כראש עיריית שיקגו, חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ראש סגל הבית הלבן בתקופת נשיאותו של ברק אובמה ושגריר ארצות הברית ביפן. מדובר בפוליטיקאי מתוחכם, חד ובלתי מתפשר, בעל ניסיון עמוק במדיניות ובממשל
לכל אחד מן הארבעה נכסים פוליטיים משמעותיים. פריצקר ופוליס מזוהים יותר עם האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית ונהנים מתמיכה בקרב הבסיס האידאולוגי שלה. עמנואל ושפירו, לעומתם, מדברים בשפה מתונה יותר ומכוונים גם לבוחרים עצמאיים ומתנדנדים. כולם תומכים במדינת ישראל, אך עמנואל ושפירו השמיעו לאורך השנים גם ביקורת פומבית כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. באורח פרדוקסלי, דווקא הם גם מדגישים בצורה הברורה ביותר את זהותם היהודית.
עמנואל התנדב לצה״ל במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991. אביו נולד בירושלים, ושם משפחתו — עמנואל — פירושו ״האל עמנו״. גם שמו הפרטי, רם, שורשיו בעברית. שפירו, מצדו, הרבה להזכיר בנאומי קמפיין את ארוחות השבת בבית הוריו, ואירוע טרור אנטישמי שאירע בפסח באחוזת המושל שבה הוא מתגורר, הפך לאבן יסוד בזהותו הציבורית. פריצקר ופוליס ממעטים לעסוק ביהדותם בשיח הפוליטי, אך אינם מסתירים אותה ומדברים לא פעם על הערכים המוסריים והתרבותיים שהיא מעניקה להם. איש מהם אינו מנסה להתנכר לדתו או להצניע אותה.
היסטורית, זהות דתית הייתה לא פעם מכשול במרוץ לנשיאות. יועציו של המועמד הרפובליקני מיט רומני ניסו לצמצם את ההתייחסות לאמונתו המורמונית. ברק אובמה נאלץ להתרחק ממורהו הרוחני, הכומר ג׳רמיה רייט, לאחר שהתבטאויותיו עוררו סערה ציבורית ב־2008. מבט לאחור אל ההתמודדות של מועמדים קתולים מדגיש עד כמה הזהות הדתית הייתה בעבר חסם של ממש. אל סמית, מועמד דמוקרטי לנשיאות ב־1928, התמודד עם גל של שנאה אנטי־קתולית, כולל הפגנות של הקו קלוקס קלאן ושריפת צלבים. ארבעה עשורים מאוחר יותר נאלץ ג׳ון פיצג׳רלד קנדי להבהיר בנאום פומבי כי לא יפעל לפי הוראות הוותיקן. רק בעשורים האחרונים, בימי ג׳ו ביידן, הפכה הקתוליות לפרט שולי יחסית בשיח הציבורי.
בפסיכולוגיה מוכר מושג ״אפקט החשיפה החוזרת״: ככל שאנשים נחשפים יותר לגירוי מסוים, כך גוברת תחושת הנוחות כלפיו. ייתכן שעיקרון דומה פועל גם בפוליטיקה האמריקאית. כיום מכהנים בארצות הברית שישה מושלים יהודים ועשרה סנאטורים יהודים, המייצגים מדינות שלהן יחד 239 קולות בחבר האלקטורים. כאשר מוסיפים לכך מדינות כמו פלורידה וניו ג׳רזי — שבהן קהילות יהודיות גדולות ומסורת של בחירת יהודים לתפקידים בכירים — המספר מטפס ל־283 קולות, יותר מהנדרש לבחירת נשיא.
ובכל זאת, הדרך לבית הלבן אינה פשוטה. אנטישמיות מתבססת מחדש בקמפוסים ובשולי המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית, ואנטי־ציונות זוכה למעמד נורמטיבי יותר ויותר. מועמד יהודי יידרש לאזן בין נאמנות לזהותו לבין הצורך לפנות לקשת רחבה של בוחרים.
מן העבר האחר, ההיסטוריה מלמדת כי מחסומים הנתפסים כבלתי עבירים נוטים להיסדק עם הזמן. כפי שהקתולים עברו ממעמד מודר לשילוב מלא בצמרת השלטון האמריקאי, כך גם מועמדות יהודית עשויה להפוך, עם השנים, מתקדים חריג למציאות פוליטית לגיטימית.
מעבר לזהותם הדתית, ארבעת המועמדים מביאים עמם ניסיון שלטוני מוכח, הישגים משמעותיים וניהול מערכות מורכבות. יהדותם היא רכיב בזהותם – אך בשום אופן לא המרכיב היחיד.
השאלה האמיתית אינה אם ארצות הברית מסוגלת לבחור נשיא יהודי, אלא אם המפלגה הדמוקרטית מוכנה להעמיד מועמד יהודי בראש רשימתה. התשובה לכך לא תיקבע רק בידי מצביעים יהודים, אלא בידי ציבור אמריקאי רחב שיבחן מי מבין המועמדים מציע הנהגה, ביטחון וחזון לעתיד.
ככל שהמרוץ לבחירות 2028 יתקרב, דבר אחד כבר ברור: הקהילה היהודית האמריקאית ניצבת בפני רגע היסטורי. ארבעה מועמדים פוטנציאליים, בעלי זהות יהודית מוצהרת, מעולם לא עמדו כך על קו הזינוק לנשיאות. המסר חד: היהודים באמריקה אינם מתכוונים להצטנע או להתנצל. הם באים בגאווה, עם ניסיון, ועם דרישה להיות חלק מן הנהגת המדינה.
