ובכל זאת, בראנט אינו חריג כפי שנדמה. הכומר קונרד מרפי, האחראי על המרכז הקתולי באוניברסיטת מרילנד, אומר כי מספר הסטודנטים שהצטרפו בשנה האחרונה לכנסייה הקתולית הוא הגבוה ביותר שנרשם במקום זה לפחות מזה חמש־עשרה שנה. גם נתוני ההשתתפות השבועית במיסה מפתיעים: יותר מחמש מאות סטודנטים בסמסטר הסתיו האחרון — כמעט פי שניים מהממוצע של חמש השנים שקדמו לו.
הכומר קונרד מרפי, האחראי על המרכז הקתולי באוניברסיטת מרילנד, אומר כי מספר הסטודנטים שהצטרפו בשנה האחרונה לכנסייה הקתולית הוא הגבוה ביותר שנרשם במקום זה לפחות מזה חמש־עשרה שנה
בראנט, בן 19, גדל בכנסייה אוונגליסטית לא־זרמית בעיירה קלארקסבורג שבמרילנד. השירותים שם כללו מוזיקת הלל מודרנית ודרשות קצרות ומעודדות. אך לאחר שהחל את לימודיו באוניברסיטה, שחקן הפוטבול לשעבר הרגיש שהוא מחפש משהו אחר — עמוק יותר, מחייב יותר. הוא רצה פולחן שעיקרו תפילה ולא הופעה מוזיקלית, הנהגה רוחנית שמספקת תשובות ברורות בסוגיות מורכבות כמו הפלות וזהות מגדרית, ומעל הכול — קרבה מתמדת לאל.
“אין דבר מספק יותר מלרדוף אחרי אלוהים,” אמר בראנט לאחרונה, בעוד יותר ממאה סטודנטים קתוליים יושבים סביבו, משוחחים בקול רם בארוחת ערב פשוטה של פסטה וסלט לאחר המיסה.
המסע האישי שלו משקף מגמה רחבה אך חמקמקה שמנהיגים דתיים ואנשי רוח מזהים בקרב צעירים אמריקאים: גם כאשר שיעור ההזדהות הדתית ממשיך לרדת, קבוצה קטנה אך בולטת של צעירים מתמסרת לאמונה בעוצמה יוצאת דופן.
מומחים מתארים את הקבוצה הזו — צעירים בראשית שנות העשרים לחייהם — ככזו הדוחה הן את הדת מתוך הרגל משפחתי, והן את החילוניות הספקנית שאפיינה רבים מבני דור ההורים. במקום זאת, הם מחפשים אמת מוחלטת, קהילה מוחשית ומשמעות קיומית. התופעה חוצה גבולות דתיים: פולחן קתולי מסורתי, נהירה גוברת של סטודנטים יהודים לפעילות של מרכזי חב"ד בקמפוסים, וגם עניין מחודש בפרקטיקות רוחניות אזוטריות — מטקסי ירח מלא בהשראת פגאניזם ועד שיטות ניחוש עתיקות ממערב אפריקה.
“פעם אנשים הלכו למיסה מתוך חובה,” אומר הכומר מרפי. לדבריו, רבים מההורים הקתולים כיום כלל אינם מצפים מילדיהם להשתתף בפולחן — ולעיתים אף מעדיפים שלא יעשו זאת. ולמרות זאת, המרכז הקתולי בקמפוס שוקק פעילות. “תמיד יש תור,” כתב מרפי באחת מפניותיו. “מה שאני שומע מסטודנטים הוא רצון למשמעות עמוקה יותר, לקהילה אמיתית יותר מזו הדיגיטלית, ולחיפוש אחר אמת”.
הנתונים הסטטיסטיים מציירים תמונה מורכבת יותר. סקרי מרכז המחקר פיו מהשנים 2023–2024 אינם מעידים על תחייה דתית רחבת היקף. לפי הנתונים, רק 56 אחוז מבני 18 עד 24 מזדהים כיום עם דת כלשהי — ירידה חדה לעומת 74 אחוז בשנת 2007. סקר נוסף מצא שבקרב גיל זה, מספר הצעירים שעזבו את הנצרות גדול פי חמישה ממספר אלה שאימצו אותה מאז ילדותם. “מבוגרים צעירים פשוט הרבה פחות דתיים,” אומר גרגורי סמית’, מבכירי חוקרי פיו. “ובטווח הארוך, המגמה הזו צפויה להימשך”.
ובכל זאת, ישנם סימנים סותרים. סקרי גאלופ מצביעים על עלייה בהשתתפות בפולחן דתי בקרב בני פחות משלושים — מ־19 אחוז בשנת 2020 ל־25 אחוז השנה.
הסוציולוג כריסטיאן סמית’, העומד בראש המרכז לחקר דת וחברה באוניברסיטת נוטרדאם, טוען שסקרים סטנדרטיים מפספסים עולם רוחני שלם. לדבריו, התרבות האמריקאית המרכזית הפכה ל“אזור מת של משמעות”, שבו חומרנות, קריירה וטכנולוגיה אינן מספקות תשובות לשאלות הבסיסיות: לשם מה אנו כאן ומהו תכלית החיים. “בני אדם מחפשים משמעות ומטרה,” הוא אומר, “וכאשר הם לא מוצאים אותן במיינסטרים – הם פונים למקורות עמוקים יותר”.
דנה קאנג, בת 24, סטודנטית לתואר שני בהנדסה מכנית ואנרגיות מתחדשות באוניברסיטת מרילנד, גדלה במשפחה לא־דתית בקוריאה. היא ביקרה לעיתים בכנסייה פרוטסטנטית יחד עם חברים, אך התקשתה להזדהות עם תכנים שנראו לה קיצוניים. הביקור בכנסייה קתולית במהלך לימודיה שינה משהו: הפולחן הסדור והמסורת ארוכת השנים העניקו לה תחושת יציבות. לאחר חודשים של מחקר והעמקה — כולל צפייה בסרטונים של היוצר הדיגיטלי הפופולרי “זומר הגאול” — החלה באוגוסט האחרון בתהליך הצטרפות רשמי לכנסייה. “בעולם שבו הכול משתנה כל כך מהר, העקביות הזו מרגישה אמיתית,” אמרה.
גם בעולם האוונגליסטי נרשמת תופעה דומה. בכנסייה האוונגליסטית הגדולה “פאשן סיטי”, שמרכזה באטלנטה, מתקיימות בוושינגטון קבוצות לימוד עמוסות צעירים. גיבסון מארי, בן 23 ומהנדס תוכנה, מספר כי נדד בין אתאיזם לניהיליזם עד שחרדה ודיכאון דחפו אותו לחיפוש דתי רציני. “בעולם מוצף מידע ושקרים,” הוא אומר, “אנשים מחפשים משהו שלא השתנה אלפיים שנה — ושם הם מוצאים אמת, מטרה ושלווה”.
בעולם רווי טכנולוגיה, אי־ודאות ומשברים מתמשכים, נדמה שיותר צעירים מוצאים בדת לא רק אמונה — אלא עוגן. עבורם, זו אינה חזרה לעבר, אלא תשובה עכשווית לצורך עתיק: משמעות.
