כשאומרים ציונים ומתכוונים ליהודים: מחקר אירופי חדש חושף כיצד שנאה מחליפה שם – ומתחמקת מזיהוי

במשך שנים חזרו מנהיגים אירופיים והזהירו כי אנטי־ציונות הפכה לצורה מודרנית של אנטישמיות. נשיא צרפת עמנואל מקרון היה מהראשונים לומר זאת בפומבי, ואחריו הצטרפו מנהיגים נוספים, שטענו כי ביקורת מסוימת על ישראל אינה תמיד פוליטית – אלא לעיתים גלגול חדש של שנאה ישנה. אך עד לאחרונה טענות אלה נתפסו בעיקר כהערכות מוסריות או פוליטיות, ולא כעובדה מחקרית מוכחת. כעת מגיע מחקר חדש ומטלטל משבדיה – ומספק לראשונה ראיות אמפיריות ברורות.

המחקר, שבוצע בהובלת פרופ’ כריסטר מטסון מאוניברסיטת גטבורג, בחן כיצד אנשים מגיבים לאמירות אנטישמיות כאשר מחליפים בהן מילה אחת בלבד: “יהודים” ב“ציונים”. התוצאות היו חדות ומדאיגות. אותן טענות עצמן – על שליטה בתקשורת, נטייה לרמאות או לנקמנות – נדחו ברוב גדול כאשר הופנו כלפי יהודים, אך קיבלו תגובה כמעט נייטרלית כאשר הופנו כלפי “ציונים”.

 

“אם אתה מודד רק ‘שנאת יהודים’, אתה מפספס את המעבר שלה לשפה אחרת – אנטי־ציונית – שמאפשרת לאנשים לבטא את אותו רגש בלי להרגיש גזענים”.

 

במחקר השתתפו כ־9,000 נשאלים משלוש מדינות: שבדיה, בריטניה וארצות הברית. מחציתם נשאלו על עמדות כלפי “יהודים”, והמחצית השנייה – על עמדות זהות לחלוטין, כאשר המונח הוחלף ב“ציונים”. בעוד שרק כ־5 עד 10 אחוזים מהנשאלים הסכימו עם אמירות אנטישמיות ישירות כלפי יהודים, כאשר הופיעה המילה “ציונים” – שיעור ההסכמה וההתנגדות היה כמעט זהה. במילים אחרות: השנאה לא נעלמה, היא פשוט החליפה שם.

לדברי מטסון, הממצאים מראים שאנטישמיות בת־זמננו אינה נעלמת מהחברה המערבית, אלא משנה צורה. “כשמשתמשים במונח ‘ציונים’, אפשר להביע רעיונות אנטישמיים קלאסיים – ועדיין להיתפס כלגיטימיים, ביקורתיים או פוליטיים”, הסביר. כך, לדבריו, נוצר מצב שבו שנאה ישנה זוכה ללגיטימציה חברתית מחודשת.

המשמעות של המחקר חורגת הרבה מעבר לשאלת המינוח. היא מטילה ספק כבד באופן שבו אנטישמיות נמדדת כיום במדינות מערביות. במשך שנים הסתמכו ממשלות, ארגונים בינלאומיים וגופי מחקר על מדדים כמו סקר “גלובל 100” של הליגה נגד השמצה, המדרג מדינות לפי שיעור הנשאלים המחזיקים בדעות אנטישמיות. שבדיה, למשל, קיבלה בו ציון נמוך במיוחד – חמישה אחוזים בלבד – מה שהציב אותה כאחת המדינות “הפחות אנטישמיות” בעולם.

אלא שבמקביל, יהודים החיים בשבדיה מדווחים שוב ושוב על הטרדות, איומים ופגיעות. סקרים של סוכנות זכויות היסוד של האיחוד האירופי מצביעים על כך שיותר משליש מהיהודים בשבדיה חוו הטרדה אנטישמית בשנה אחת בלבד, ושיעור התקיפות דומה לממוצע האירופי. הפער הזה בין הנתונים הסטטיסטיים לבין החוויה היומיומית הוא שהוביל את מטסון לשאול: האם אנחנו בכלל שואלים את השאלות הנכונות?

לדבריו, האינדקסים הקיימים מודדים אנטישמיות “בצורתה הישנה” – זו שמדברת במפורש על יהודים. אבל בעולם שבו השיח משתנה, המדידה נשארה מאחור. “אם אתה מודד רק ‘שנאת יהודים’, אתה מפספס את המעבר שלה לשפה אחרת – אנטי־ציונית – שמאפשרת לאנשים לבטא את אותו רגש בלי להרגיש גזענים”, אמר.

המחקר גם מאתגר מחקרים קודמים שטענו כי הקשר בין אנטישמיות לבין ביקורת על ישראל הוא חלש או תלוי הקשר בלבד. מחקר קנדי מ־2022, למשל, טען שהמתאם קיים אך אינו יציב. ההבדל המרכזי, לפי מטסון, הוא שעד כה אף מחקר לא ניסה את המהלך הפשוט אך הדרמטי: החלפת מילה אחת ובחינת השפעתה.

מנהיגים יהודים באירופה רואים בממצאים איתות אזהרה ברור. הרב מנחם מרגולין, מראשי האגודה היהודית האירופית, אמר כי עבור יהודים רבים המחקר אינו תיאורטי כלל. “זה לא ויכוח אקדמי, אלא החיים עצמם”, אמר. “הפער בין מה שהדוחות הרשמיים מציגים לבין מה שקורה ברחוב, בקמפוסים וברשתות – הוא פער מסוכן”.

לדבריו, הסובלנות שמגלה השיח הציבורי כלפי אנטי־ציונות יוצרת כר פורה לדה־לגיטימציה של ישראל – ולעיתים גם של יהודים באשר הם. המחקר, לדבריו, צריך לשנות את האופן שבו ממשלות, מערכות חינוך וארגוני זכויות אדם מתייחסים לשנאה הזו.

בשורה התחתונה, המחקר השבדי מציב מראה לא נוחה מול החברה המערבית. הוא מראה שבעוד אנטישמיות ישנה מוקעת ומגונה, גרסה חדשה – עטופה במונחים פוליטיים – מצליחה לחמוק מתחת לרדאר. ייתכן שהנתונים הסטטיסטיים מרגיעים, אבל המציאות בשטח מספרת סיפור אחר לגמרי. ואם אין שינוי באופן שבו השנאה נמדדת ומובנת – קשה מאוד גם להיאבק בה.