במסגרת המהלך הכולל של טראמפ להקשחת המדיניות כלפי מהגרים – חוקיים ובלתי חוקיים כאחד – הפכה תוכנית הפליטים הוותיקה, שנחשבה במשך עשורים מגדלור למי שנמלטים ממלחמות ורדיפות, לצל של עצמה. כאשר חידש את התוכנית באוקטובר, קבע לה מכסה חדשה – הנמוכה ביותר בתולדותיה: 7,500 פליטים בלבד, שרובם דרום־אפריקאים לבנים.
מאז הירי שבו נחשד אפגני כי פגע בשני חיילי משמר לאומי בשבוע שעבר, הכריז הממשל על שורה נוספת של הגבלות, וטראמפ מתכנן כעת גם בדיקה מחודשת של פליטים שהתקבלו בתקופת ממשל ביידן. בבית הלבן מצביעים על שיקולי ביטחון לאומי ושיקולים כלכליים כהצדקה לקו הנוקשה.
כ־600 אלף בני אדם ברחבי העולם היו בעיצומו של הליך הסינון לקראת התיישבותם בארצות הברית כפליטים כאשר הוקפאה התוכנית, לפי נתוני הממשל. כמה עשרות דרום־אפריקאים לבנים הורשו להיכנס השנה. כ־100 אחרים בלבד קיבלו אישור כניסה בעקבות תביעה משפטית שהגישו עורכי דין בדרישה להפעיל מחדש את התוכנית, כך מסרה מבלודה אקאי אלפ, עורכת דין המייצגת חלק מהפליטים.
כ־600 אלף בני אדם ברחבי העולם היו בעיצומו של הליך הסינון לקראת התיישבותם בארצות הברית כפליטים כאשר הוקפאה התוכנית, לפי נתוני הממשל. כמה עשרות דרום־אפריקאים לבנים הורשו להיכנס השנה. כ־100 אחרים בלבד קיבלו אישור כניסה בעקבות תביעה משפטית שהגישו עורכי דין בדרישה להפעיל מחדש את התוכנית, כך מסרה מבלודה אקאי אלפ, עורכת דין המייצגת חלק מהפליטים.
"חשוב שלא נפקיר את המשפחות האלה," אמרה אקאי אלפ מהפרויקט הבינלאומי לסיוע לפליטים. "אלפי בני אדם סמכו על ההבטחה שיקלטו כאן כפליטים – ואסור לנו להתעלם מהם."
סוכנות הידיעות אי־פי שוחחה עם שלוש משפחות שחייהן הושלכו לכאוס בעקבות שינויי המדיניות.
במקרה אחד, משפחה סורית־כורדית מצאה את עצמה מפוצלת בין קונטיקט לבין עיראק. בני משפחת דאווד נמלטו ממלחמת האזרחים בסוריה והתיישבו בצפון עיראק. הם קיוו להגיע לארצות הברית כדי להבטיח טיפול רפואי טוב יותר לבתם, שנפלה מהקומה הרביעית של בניין המגורים.
לאחר שהתקבלו כפליטים, הבן איברהים ואחותו אווה המריאו לניו הייבן, קונטיקט, בנובמבר 2024. הוריהם ואח נוסף היו אמורים להצטרף אליהם בינואר. אלא שיומיים לפני הטיסה התמוטטה האם, חיאת, בבדיקה רפואית – והיציאה שלה נדחתה. מוחמד, האח שנותר, סירב לעזוב את הוריו לבדם.
"אמרתי לעצמי: ‘זהו, הפסדתי את ההזדמנות’," סיפר מוחמד. "אבל לא יכולתי להשאיר את אבא ואמא."
כמעט שנה חלפה, והוא והוריו עדיין מחכים. בלי מעמד רשמי, מוחמד אינו רשאי לעבוד או לצאת מהעיר ארביל. המשפחה מתקיימת מכספים שמועברים להם מקרובים בחו"ל. חלומותיו על חיים חדשים בארצות הברית – לימודים כמהנדס נפט, פתיחת עסק, נישואים והקמת משפחה – הוקפאו.
"יהיה אשר יהיה – עכשיו, בעוד שנה, שנתיים או ארבע – אני אחכה," הוא אומר. "אני עדיין מקווה להגיע."
בארצות הברית מנסה אחיו, איברהים, לבנות חיים חדשים. הוא מתעורר לעיתים קרובות לפני עלות השחר כדי ללמד שיעורים מקוונים, אחר כך יוצא לעבוד כמורה למתמטיקה בבית ספר פרטי, ובערב מטפל באחותו. לדבריו, האם פורצת בבכי פעמים רבות בשיחות הווידאו, כשהיא חוזרת ואומרת שהיא רק רוצה להיות שם כדי לעזור לטפל בבתה הפצועה.
במקרה אחר, לו טאיג’י, כומר ונוצרי סיני, כבר יותר מעשור חי בלימבו. הוא ברח לתאילנד מחשש לרדיפה בשל אמונתו, ומאז הוא ממתין ליום שבו יוכל לעלות לארצות הברית כפליט.
לו מספר שתמיד העריץ את אמריקה כמדינה בעלת אופי נוצרי, כזו שבה הוא ומשפחתו "יכולים לחפש חירות". הוא אומר כי קשה לו להבין כיצד אנשים כמוהו, שהגישו בקשות פליטות באופן חוקי ועברו רדיפה אמיתית, מוצאים עצמם תקועים, בזמן שאחרים נכנסים בדרכים לא־חוקיות.
"אני מתנגד להגירה בלתי חוקית," הוא אומר. "יש רבים שהם פליטים מזויפים או מהגרים לא־חוקיים שמעולם לא חוו דיכוי. אני מתנגד לזה. אבל אני מקווה שארצות הברית תקבל אנשים כמונו – פליטים אמיתיים שעברו רדיפה אמיתית. זה מאוד מאכזב."
לו נולד למשפחה שסומנה בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית כ"יסוד עוין" בשל בעלות על אדמות וקשרים פוליטיים למפלגה יריבה. כמורה וכמשורר התעניין בהיסטוריה שהמשטר ניסה למחוק, וכתב טקסטים על הדיכוי האלים של הפגנות הסטודנטים למען הדמוקרטיה בבייג’ינג בשנת 1989.
ב־2004 נעצר לאחר שהמשטרה גילתה שירים ומסות שפרסם במחתרת, ובהם ביקר בחריפות את המשטר ואת מערכת החינוך. לאחר ששוחרר, התקרב לנצרות והחל להטיף – צעד שהגביר את תשומת הלב של הרשויות כלפיו.
עם עליית שי ג’ינפינג לשלטון הידק המשטר את הפיקוח. כאשר בייג’ינג עצרה מאות עורכי דין לזכויות אדם ב־2015, לו החליט לברוח עם משפחתו, מחשש שימצא עצמו הבא בתור. אחרי נדודים בדרום־מזרח אסיה התיישבו בתאילנד, ושם הגישו בקשה למעמד פליט באו"ם.
שמונה שנים חלפו עד שהאו"ם הודיע לו כי ארצות הברית קיבלה את בקשתו. אבל הטיסה הראשונה, באפריל 2024, בוטלה מפני שדרכוניהם של בניו פג. הטיסה השנייה, שנקבעה ל־22 בינואר 2025, בוטלה ללא הסבר. האחרונה, שתוכננה ל־26 בפברואר, נבלמה זמן קצר לאחר השבעתו המחודשת של טראמפ. מאז, לדבריו, הבקשה "מוקפאת ללא הגבלת זמן".
כיום לו מתפרנס בדוחק כמורה וככומר בצפון תאילנד. הוא נפרד מאשתו ומילדיו, המתגוררים בבנגקוק, ומסביר שזה המחיר שהוא נאלץ לשלם כדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו.
סיפור שלישי מגיע ממזרח אפריקה. לואי (שם פרטי בלבד, מחשש לפגיעה בתיקו), הגיע לארצות הברית כפליט בספטמבר 2024, כשהוא משאיר אחריו את אשתו אפולינה ושני ילדיהם הקטנים. הם נשארו במחנה פליטים באוגנדה, בתקווה להצטרף אליו בתוך זמן קצר.
אלא שחודשים ספורים לאחר מכן, עם שובו של טראמפ לבית הלבן, קיבל לואי הודעה שבקשת האיחוד המשפחתי שהגיש עבור אשתו וילדיו הוקפאה "עד להודעה חדשה" בשל שינויי מדיניות.
כעת חי לואי בקנטקי, בעוד אפולינה ושני הילדים – בני שנתיים ושלוש – ממשיכים לחיות באוהל במחנה פליטים. "אני לא רוצה לאבד אותה, והיא לא רוצה לאבד אותי," הוא אומר. "התקווה שהייתה לי הלכה ונשחקה. לרגע חשבתי שלא נתראה שוב אף פעם."
הניתוק מכביד גם על הילדים. הצעיר, שהיה בן שבעה חודשים כשאביו עזב, בוכה בכל פעם שהוא רואה את לואי בשיחת וידאו. הבכור שואל שוב ושוב איפה אבא ומתי יראה אותו. אפולינה חוששת שככל שחולף הזמן, הילדים יתחילו לשכוח את דמותו.
בזמן שמדיניות ההגירה האמריקאית נבחנת מחדש בוושינגטון בשפה של מספרים, מכסות ושיקולי ביטחון, עבור מאות אלפי פליטים ברחבי העולם מדובר בחיים שלמים שנעצרו באמצע הדרך: משפחות מפוצלות, תוכניות חיים שהתפוגגו, שנים של המתנה שנמשכות ללא תאריך יעד. עבורם, שינוי המדיניות איננו ויכוח פוליטי – אלא שאלה קיומית של עתיד, זהות ויכולת להמשיך לקוות.
