מאז שנת 2003, מדי שבת בבוקר, עומד מחוץ לבית הכנסת “בית ישראל” באן־ארבור אדם הנושא שלטי תעמולה אנטישמיים, לעיתים ביחד עם שותפים, לעיתים לבדו. הסיסמאות קשות, בוטות ומכוונות: “כוח יהודי משחית”, “לא עוד סרטי שואה”, “אנטישמיות אינה ניתנת – היא מושגת”. כל זאת מתרחש בדיוק בשעות תפילת השבת, מול משפחות, ילדים ואורחים.
מי שעומד מאחורי ההפגנות הוא הנרי הרשקוביץ – יהודי לשעבר, בן הקהילה עצמה. הרשקוביץ גדל כיהודי, עבר בר מצווה, היה חבר בבית הכנסת ואף השתתף בחיי הקהילה במשך שנים. בהמשך דרכו אימץ תאוריות קונספירציה קיצוניות, החל להכחיש את השואה, לטעון למעורבות יהודית בפיגועי 11 בספטמבר, ולהשמיע שנאה גלויה כלפי יהודים – כולל הקהילה שבה גדל.
מי שעומד מאחורי ההפגנות הוא הנרי הרשקוביץ – יהודי לשעבר, בן הקהילה עצמה. הרשקוביץ גדל כיהודי, עבר בר מצווה, היה חבר בבית הכנסת ואף השתתף בחיי הקהילה במשך שנים. בהמשך דרכו אימץ תאוריות קונספירציה קיצוניות, החל להכחיש את השואה, לטעון למעורבות יהודית בפיגועי 11 בספטמבר, ולהשמיע שנאה גלויה כלפי יהודים – כולל הקהילה שבה גדל.
הרב נדב קיין, רב קהילת בית ישראל, מתאר מציאות מתישה ועמוקה הרבה יותר מ”רעש חיצוני”. “זה לא מפגין אקראי ולא מחאה רחוקה,” הוא אומר. “זה מישהו שהיה כאן, שמכיר אותנו, ושבחר להקדיש חלק ניכר מחייו להטרדה שיטתית של קהילה יהודית.”
במשך השנים ניסתה הקהילה להתמודד עם המצב באמצעים משפטיים. בשנת 2019, חבר קהילה מקומי ושורד שואה, שנאלץ לעבור מדי שבוע מול שלטים מכחישי שואה בדרכו לתפילה, הגיש תביעה נגד העיר ונגד המפגינים. הוא טען כי זכותו לחופש פולחן ולביטחון נפשי, המעוגנת בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, נפגעת באופן מתמשך ומכוון.
אלא שבתי המשפט קבעו אחרת. איגוד חירויות האזרח האמריקאי – האיי־סי־אל־יו – התייצב לצידם של המפגינים, והכיר בכך שהתוכן “פוגעני, דוחה ובלתי הולם”, אך עדיין מהווה ביטוי המוגן על פי החוק. בית המשפט דחה את התביעה, בית המשפט העליון סירב לדון בערעור – ובסופו של דבר אף חויבה הקהילה לשלם כ־159 אלף דולר בגין שכר טרחת עורכי דינם של המפגינים. עורך הדין של חברי הקהילה האשים את השופט בגילוי אנטישמיות בפסק הדין.
עם השנים, מספר המשתתפים בהפגנות הצטמצם. כיום, לדברי הרב קיין, לרוב מדובר באדם אחד או שניים בלבד. אך ההתמדה נותרה מוחלטת. “זה קורה כל שבת,” הוא אומר. “בלי יוצא מן הכלל.”
ההשפעה על חיי הקהילה עמוקה. מצטרפים חדשים מהססים. חברים ותיקים נמנעים מחלק מהמפגשים הציבוריים. משפחות החוגגות בר או בת מצווה עוברות דרך שלטים המאיימים ומאשימים. ילדים ההולכים לבית הספר העברי נתקלים בדמות קבועה המפיצה מסרים של שנאה.
קיין אינו מופתע מהתפשטות תופעת ההפגנות מול בתי כנסת בערים גדולות בשנה האחרונה, כולל מחוץ לבית הכנסת “פארק איסט” במנהטן ולמקדש “שדרת וילשייר” בלוס אנג’לס. עם זאת, הוא מדגיש הבדל מהותי: “כאן זו לא מחאה פוליטית כללית. זו הטרדה ממוקדת של קהילה דתית – בידי מי שמכיר אותה מבפנים.”
עצת הניסיון שלו לבתי כנסת אחרים ברורה: לא להגיב, לא להעצים. בית ישראל אינו מארגן מחאות נגדיות ואינו מפרסם את ההפגנות ברשתות החברתיות. “אנשים כאלה ניזונים מחשיפה,” הוא אומר. “זה הדלק שלהם.”
עם זאת, הוא תומך ביוזמות חקיקה חדשות, כמו זו שהוצעה בניו יורק ואוסרת הפגנות ברדיוס מוגבל מבתי תפילה. “זה לא עניין של ישראל או של ימין ושמאל,” הוא מדגיש. “זו זכות בסיסית של קהילה להתפלל בלי להיות יעד.”
המקרה של בית ישראל מעלה שאלות קשות על גבולות חופש הביטוי בארצות הברית, ועל המחיר שהוא גובה מקבוצות מיעוט. כאשר שנאת יהודים, הכחשת שואה והטרדה דתית שיטתית מוגנות בשם החוק – במיוחד כאשר הן מגיעות מתוך הקהילה עצמה – נדרשת בחינה מחודשת של האיזון שבין זכויות.
עבור חברי הקהילה, אין מדובר בוויכוח תאורטי. זו מציאות חיה, שבועית. ובכל שבת, למרות הכול, הם ממשיכים להגיע, להתפלל, לציין שמחות ולשמור על חיי קהילה – תחת עוינות שאינה עוזבת כבר 22 שנה.
