אחרי ארבעים שנה בהוליווד: הבמאי זוכה האוסקר ריצ'רד טרנק עושה עלייה ומתחיל מחדש בישראל

במשך יותר מארבעה עשורים נחשב ריצ'רד טרנק לאחת הדמויות המשמעותיות בעולם הקולנוע התיעודי היהודי בלוס אנג'לס. כעת, בגיל 65, לאחר קריירה מאובקת בהישגים ופרסים, הוא החליט לפתוח פרק חדש — בישראל.

"הלוואי שהייתי עושה את זה קודם," אמר טרנק בראיון לאתר 'טיימס אוף איזראל', עם נחיתתו בישראל בחודש שעבר. "אבל אין לי דרך להחזיר את ההיסטוריה לאחור."

הסרט הראשון שהוא יוצר במסגרת חברת ההפקה הישראלית החדשה שלו, "סי פוינט פילמס אנד מדיה", עוסק בהחלמתם של ישראלים שנפגעו בפיגועי ה־7 באוקטובר ובמסע חייהם לשיקום.

 

למרות ביקורים רבים בישראל לאורך השנים, טרנק מספר כי הרגע שבו ירד מהמטוס בטיסת העלייה — היה מטלטל. "לדעת שבשנייה שדרכתי על הקרקע הייתי אזרח — זה היה רגע מרגש מאוד," הוא אומר. "אני מתעורר כל בוקר ומרגיש אסיר תודה על כך שאני חי כאן."

 

מלוס אנג'לס להרצליה: קריירה של ארבעה עשורים
טרנק הקדיש יותר מארבעים שנה לעבודה במרכז ויזנטל בלוס אנג'לס, שם עמד בראש זרוע ההפקות הסינמטית "מוריה פילמס". תחת הנהגתו הופקו סרטים תיעודיים עטורי פרסים על היסטוריה יהודית וישראלית, ובהם השתתפו כמה מהשחקנים הבולטים בעולם.

סרטו האחרון, "לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס", עם קריינות של ג'ורג' קלוני, משודר בימים אלה בנטפליקס. לפני כן עיבד את ספרו של יהודה אבנר "ראשי הממשלה" לשני סרטים תיעודיים, עם קריינות של סנדרה בולוק, מייקל דאגלס וכריסטוף וולץ. סרטו על תיאודור הרצל נשא את קולו של בן קינגסלי, ובפרויקטים קודמים השתתפו ניקול קידמן, דסטין הופמן ומורגן פרימן.

זכייה באוסקר ופרידה ממרכז ויזנטל
טרנק זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב־1997 על "הדרך הארוכה הביתה", העוסק בניצולי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה — סרט שהוא רואה בו בסיס רוחני ישיר לפרויקט החדש שלו על ניצולי ה־7 באוקטובר.

בתחילת השנה עזב את מרכז ויזנטל, כשנה לאחר פרישתו של הרב מרווין היר, מייסד המרכז. "בסוף 2023 נכנסה הנהגה חדשה שקיבלה החלטה להסיט את פעילות 'מוריה' מכיוון של יצירת סרטים תיעודיים," מסביר טרנק. "ברגע שהם בחרו בדרך הזו — כבר לא היה לי שם מקום."

לפני עזיבתו השלים סרט תיעודי על דוד בן־גוריון, עם קריינות של השחקנית ג'וליאנה מרגוליס. הסרט טרם יצא לאור, וטרנק מדגיש: "העתיד של היצירה תלוי במרכז ויזנטל — אבל אני גאה בה מאוד."

"הדרך הביתה": מקור השראה חדש
פרויקט הדגל הנוכחי של טרנק, "הדרך הביתה", עוסק במסע ההחלמה של ניצולי ה־7 באוקטובר. הוא רואה בו המשך טבעי לעיסוק רב־שנים בשורדי השואה.

"חשבתי על האנשים שגדלתי איתם — ניצולי השואה — ואיך הם בנו מחדש את חייהם," אמר. "ומשם עברתי לחשוב על האנשים האלה, היום, שעושים את אותו הדבר. רציתי ליצור סרט שיהווה במידה מסוימת 'הדרך הארוכה הביתה' של ה־7 באוקטובר."

טרנק סיפר על ראיון שקיים עם ניצולה מפסטיבל נובה. "הטראומה שלה הייתה בלתי נתפסת," הוא אמר. "אבל מה שהדהים אותי היה הכוח והנחישות שלה להמשיך לחיות. לא לתת לאימה הזו להגדיר את חייה."

האתגר של קולנוע פרו־ישראלי בלוס אנג'לס
טרנק מספר שדווקא בשנים האחרונות הפכה עבודתו לקשה יותר ויותר: "אם אתה יוצר משהו שאיננו ביקורתי כלפי ישראל או כלפי הציונות — כמעט בלתי אפשרי להיכנס לפסטיבלים מרכזיים," הוא אומר. לדבריו, יצירות יהודיות וישראליות מתקשות לפרוץ בשוק הבינלאומי. "אני מקווה שבדרך הקטנה שלי אוכל לתרום לשינוי הנרטיב."

למרות הקושי שבפרידה משני ילדיו — אמה, מפיקת ריאליטי, וג'וש, במאי קולנוע שהיה שותף בסרט 'ארבעת המופלאים' של מארוול — הוא מרגיש שהגיע הזמן לעזוב. "לא הרגשתי יותר בבית בקליפורניה," הוא מודה.

עלייה לישראל — ועבודה חדשה
למרות ביקורים רבים בישראל לאורך השנים, טרנק מספר כי הרגע שבו ירד מהמטוס בטיסת העלייה — היה מטלטל. "לדעת שבשנייה שדרכתי על הקרקע הייתי אזרח — זה היה רגע מרגש מאוד," הוא אומר. "אני מתעורר כל בוקר ומרגיש אסיר תודה על כך שאני חי כאן."

הוא עדיין לומד עברית, מכיר את הבירוקרטיה המקומית ומתמודד עם הלם תרבותי — אך עושה זאת בגישה שקיבל מהשראה שחוזרת שוב ושוב בחייו: שמעון פרס.
"פרס אמר שהפסימיים והאופטימיים חיים חיים שונים — אבל בסוף מתים אותו הדבר. אז איזה חיים אתה רוצה לחיות?"

פרויקט נוסף: סיפורו של נתן בסקינד
טרנק עובד גם על "תמיד 28", סרט על נתן בסקינד, קצין יהודי בצבא ארצות הברית שנפצע ונשבה במלחמת העולם השנייה, ונקבר בחוסר ידיעה לצד חיילים גרמנים בקבר המוני. רק לאחר שמונים שנה זוהו עצמותיו והוא זכה לקבורה צבאית יהודית מלאה בבית הקברות האמריקאי בנורמנדי.

אחרי ארבעים שנה בלוס אנג'לס ובמרכז ויזנטל — טרנק מאמין שהפרק הישראלי בקריירה שלו רק מתחיל:
"אני עושה דברים שלא עשיתי מעולם," הוא אומר. "והעובדה שאני עושה אותם כאן, בישראל — בשבילי זה הדבר הכי מרגש שיכול להיות."

---