
תיאורי ההטרדות המופיעים בתביעה קשים במיוחד: עלבונות אנטישמיים, דרישות חוזרות “שיתחילו את העבודה שהיטלר לא סיים”, גרפיטי של צלבי קרס על קירות כיתות ובתוכנית הספורט, ולבסוף — אירוע חריג שבו כעשרים תלמידים הקיפו את דלת הכיתה של התלמידה, קראו לה לצאת והטיחו לעברה קללות. המורה, כך נטען, נאלץ לנעול את הדלת כדי למנוע פריצה פנימה, ורק לאחר סיום השיעור ליוו אנשי הביטחון את התלמידה לאזור בטוח.

תיאורי ההטרדות המופיעים בתביעה קשים במיוחד: עלבונות אנטישמיים, דרישות חוזרות “שיתחילו את העבודה שהיטלר לא סיים”, גרפיטי של צלבי קרס על קירות כיתות ובתוכנית הספורט, ולבסוף — אירוע חריג שבו כעשרים תלמידים הקיפו את דלת הכיתה של התלמידה, קראו לה לצאת וצעקו עליה קללות. המורה, כך נטען, נאלץ לנעול את הדלת כדי למנוע פריצה פנימה, ורק לאחר סיום השיעור ליוו אנשי הביטחון את התלמידה לאזור בטוח.
לפי המשפחה, זו הייתה נקודת השבר. התלמידה — נכדת ניצולי שואה, שנשאה שרשרת מגן דוד והייתה פעילה באיגוד הסטודנטים היהודי — הפכה למטרה ברורה רק משום שהייתה מזוהה כיהודייה.
התביעה מדגישה כי הנהלת בית הספר הייתה מודעת היטב לתקריות: התקיימו פגישות עם ההורים, המורים דיווחו על חלק מהאירועים, ובכל זאת — כמעט דבר לא נעשה. המשטרה לא הוזעקה בזמן אמת, לא התקיימו מהלכי משמעת משמעותיים, והתלמידים התוקפים לא הורחקו. במקום זאת, טוענת המשפחה, נאמר לתלמידה להימנע מאזורים ציבוריים במהלך ההפסקות “כדי להגן עליה”.
המשפחה מציינת כי זו לא הייתה הגנה אלא הפקרה: במקום לעצור את התוקפים, המערכת ביקשה מהקורבן להסתתר.
ההשלכות לא איחרו לבוא. לאחר חודשים של הטרדות, התלמידה אובחנה עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). הוריה נאלצו להעביר אותה לבית ספר אחר, לשאת בהוצאות טיפול, אבחון, שחזור מערך לימודים והוצאות נלוות. התביעה קובעת כי “נגרם לה נזק נפשי ארוך טווח שילווה אותה שנים רבות”.
לפי התביעה, המקרה איננו חריג — אלא חלק ממגמה. במחוז בתי הספר של סיאטל דווחו בשנים האחרונות למעלה מתריסר תקריות אנטישמיות חמורות, אך רק מעטים הובילו לתגובה מוסדית משמעותית. הדבר מתרחש על רקע עלייה דרמטית באנטישמיות בבתי ספר ובקמפוסים ברחבי ארצות הברית מאז השביעי באוקטובר.
סיאטל, שבעבר נחשבה למעוז ליברלי וסובלני, מתמודדת בשנים האחרונות עם תקריות אנטישמיות הולכות וגוברות, במיוחד בקרב תלמידים. אך לטענת המשפחה — מה שמבדיל את המקרה הזה ממקרים אחרים הוא “ההתעלמות המכוונת והמתמשכת של המערכת”.
ההורים טוענים כי מערכת החינוך לא רק כשלו בהגנה על בתם — אלא אף תרמו להפיכת בית הספר לסביבה בלתי בטוחה עבור תלמידים יהודים. התביעה מתארת מצב שבו תלמידים שמביעים שנאה נאצית אינם מועמדים לדין משמעתי, בעוד התלמידה מותקפת נדרשת “לצמצם את נוכחותה”.
“זו לא עוד תקרית” — אומרים עורכי הדין של המשפחה — “זה דפוס שלם של מחדל מערכתי”. התביעה מוגשת לפי חוקי זכויות האזרח הפדרליים, בטענה שנמנעה מהתלמידה גישה שווה לחינוך ובטיחות בסיסית במערכת הציבורית. המשפחה מבקשת פיצויים משמעותיים, אך גם — ובעיקר — רפורמה מחייבת במדיניות המחוז לטיפול באירועים אנטישמיים.
התביעה מעלה גם שאלות ציבוריות נוספות: כיצד קורה שבית ספר מודע למקרה שבו עשרות תלמידים מקיפים כיתה ומאיימים על תלמידה — ובכל זאת אינו נוקט צעדים חריפים? האם החשש “להיראות פרו־ישראליים” תרם לחוסר המעש? האם המורים והמנהלים חששו מהתלמידים עצמם? ומה זה אומר על בטיחותם של תלמידים יהודים ברחבי ארה"ב?
המקרה בסיאטל מצטרף לשורה של אירועים דומים שתועדו בבתי ספר ותיכונים מאז 2023. התלמידים היהודים מדווחים על תחושת בדידות, על אובדן אמון במערכת שמטרתה להגן עליהם, ועל חשש גובר מהבעת זהות יהודית בפומבי — מגן דוד, דגל ישראל, או אפילו השתתפות בקבוצות תלמידים יהודיות.
למרות האירועים, מחוז בתי הספר של סיאטל טרם פרסם תגובה מקיפה לתביעה. הורים רבים בקהילה היהודית באזור מביעים דאגה עמוקה ודורשים חקירה עצמאית.
התביעה הזו — כך מקווים ההורים — תיצור שינוי שימנע מהתלמידה היהודית הבאה לעבור חוויה דומה. כי אם המערכת לא תגן עליהם, הם אומרים — “בית המשפט יצטרך לעשות זאת במקומה”.