
הכלל, שהוצג בשנה שעברה בתקופת ביידן, ביקש לעגן סטנדרט מינימלי: פיצוי כספי, מימון ארוחות, לינה, הסעות ומוצרים חיוניים לנוסעים שטיסתם התעכבה שלוש שעות או בוטלה. כעת, משרד התחבורה הפדרלי מודיע כי הוא מושך את התקנה.
משרד התחבורה הסביר במסמך רשמי כי החוק הפדרלי אינו מסמיך אותו לחייב פיצויים או החזרים, ולדבריו האחריות צריכה להישאר בידי החברות — ש"יתחרו זו בזו על שירות לצרכן". מבקרי המהלך טוענים שמדובר ברישיון להפקיר את הציבור.
חברות התעופה התנגדו לכלל מהיום שבו פורסם. איגוד "איירליינס פור אמריקה", המייצג את מרבית החברות הגדולות, טען כי הכלל חרג מסמכות הממשלה, וכי דרישה לפיצוי אוטומטי תעלה את מחירי הכרטיסים. הדוברת טענה שחברות התעופה כבר מספקות סיוע מסוים לנוסעים שנפגעו משיבושים — אם הם בוחרים שלא להיות מוזמנים מחדש.

הכלל, שהוצג בשנה שעברה בתקופת ביידן, ביקש לעגן סטנדרט מינימלי: פיצוי כספי, מימון ארוחות, לינה, הסעות ומוצרים חיוניים לנוסעים שטיסתם התעכבה שלוש שעות או בוטלה. כעת, משרד התחבורה הפדרלי מודיע כי הוא מושך את התקנה.
עם זאת, פעילי זכויות נוסעים מציינים כי החובה החוקית הייתה יוצרת תמריץ אמיתי לשמור על לוחות זמנים, כפי שקורה באיחוד האירופי, שם נוסעים יכולים לקבל עד 600 יורו עבור עיכובים וביטולים ממושכים. בארה״ב, לעומת זאת, הכל תלוי במדיניות פנימית של כל חברה וחברה.
בחודש שעבר שיגרו שמונה־עשר סנטורים דמוקרטיים מכתב למשרד התחבורה וביקשו למנוע את ביטול התקנה. לטענתם, הכלל היה "פתרון של שכל ישר" שמחייב חברות תעופה לשאת באחריות לחוסר הנוחות שהן גורמות.
ביום שישי תקף הסנטור ריצ׳רד בלומנטל מקונטיקט את המהלך בראיון ל"ניו יורק טיימס":
"מטרת הממשל היא למלא את הכיסים של תעשיית התעופה — לא לעזור לצרכנים, שמוצאים את עצמם תקועים בשדות תעופה עם ילדים בוכים ותוכניות שנהרסו".
משרד התחבורה מסר כי פעולותיו הן חלק מ"מאמץ דה־רגולטורי רחב" שנועד לטפל בציבור הנוסעים באופן הוגן. לטענתו, רגולציה מחמירה מדי עלולה להוביל לעלייה במחירי הכרטיסים ואף "לפגוע בבטיחות".
המומחים אינם משתכנעים. לדבריהם, חברות תעופה רושמות רווחי שיא ולא מפנות את הרווחים להוזלת המחירים, כך שהטיעון בדבר "כדאיות כלכלית" חלול.
היפוך כלל הפיצויים הוא חלק ממגמה רחבה יותר של ביטול תקנות צרכנים: ויליאם מקגי, עמית בכיר לפרויקטים בתעופה בארגון "הפרויקט לחירות כלכלית אמריקאית", ציין כי החברות אף תבעו את משרד התחבורה בשל כללים שנועדו להגביר שקיפות של עמלות ולשפר את הזכויות של נוסעים עם מוגבלות.
"אין תקנה שהן לא רוצות להחליש או לבטל", אמר. "וכשהדברים משתבשים — מי מגן על הנוסעים?"
באיחוד האירופי, ההגנה פשוטה וברורה: עיכוב של שלוש שעות בשליטת החברה? הנוסע מקבל פיצוי. בארצות הברית — האחריות וולונטרית. הביטול היה אמור ליישר את קו הזכויות בין הנוסעים משני הצדדים של האטלנטי. כעת, הציפייה לחוויית שירות אחידה מתרסקת.
עבור הנוסע הממוצע בארצות הברית, משמעות המהלך ברורה: פחות הגנה, פחות ודאות ויותר נשיאה בעלויות. בתקופות של עומס ושיבושים — תופעה שכיחה בעונת החגים ובתקופות סערות — נוסעים מוצאים את עצמם ישנים על רצפות טרמינלים, משלמים מכיסם בעבור מלונות, ואינם יודעים אם מגיע להם פיצוי כלשהו.
הסנטורים הדמוקרטים טוענים שהמצב הנוכחי משרת בעיקר את חברות התעופה. "ללא סטנדרט פדרלי", כתבו, "הנוסע נמצא בחוסר ודאות קבוע — תלוי בשיקול דעתן של חברות שמונעות קודם כל מרווח".
כעת עולה השאלה האם הקונגרס ינסה לעגן הגנות רחבות יותר בחוק, במקום בתקנות מנהלתיות שניתן לבטל בכל חילופי ממשל.
עד שזה יקרה — הציבור האמריקאי ימשיך להיות אחד הפחות מוגנים בעולם המערבי בכל הנוגע לזכויות לנוסע אווירי.