בחירה מפתיעה בוותיקן: האפיפיור האמריקאי לאו ה־14 כלל את סרט השואה - החיים יפים - בין סרטיו האהובים

בצעד מפתיע שעורר הדים בעולם היהודי והנוצרי כאחד, האפיפיור האמריקאי לאו ה־14 כלל את הסרט האיטלקי השנוי במחלוקת "החיים יפים" (1997) בין ארבעת הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים.
ההכרזה פורסמה לקראת פסטיבל קולנוע ייחודי שייערך בסוף השבוע בוותיקן, ובו ישתתפו יוצרים יהודים בולטים מהעולם.

"החיים יפים", סרטו של הבמאי והשחקן רוברטו בניני, מגולל את סיפורו של אב יהודי איטלקי ובנו במחנה ריכוז נאצי. האב מנסה להגן על בנו מן המציאות האכזרית באמצעות דמיון והומור. הסרט זכה להצלחה עצומה ברחבי העולם, קיבל שבע מועמדויות לפרס האוסקר וזכה בשלושה פסלונים, בהם עבור השחקן הראשי.

ברשימת הסרטים שהציג האפיפיור נכללו גם המחזמר "צלילי המוזיקה" (1965), הקלאסיקה הנוצרית "אלו חיים נפלאים" (1946), והדרמה המשפחתית "אנשים רגילים" (1980) של רוברט רדפורד.
האפיפיור לא נימק את בחירותיו, אך סרטון קצר שפרסם מגזין וריאטי הציג אותו מדבר על כוחו של הקולנוע "להעניק תקווה גם באפלה הגדולה ביותר".סרט שמעורר מחלוקת רבת־שנים

מאז צאתו לאקרנים, "החיים יפים" עורר מחלוקת חריפה – במיוחד בקרב יהודים וניצולי שואה. בעוד שחלקם ראו בו סמל לעוצמת הרוח האנושית גם מול הזוועה, אחרים ביקרו את השילוב בין הומור לקונצנזוס מוסרי סביב השואה.

הקומיקאי היהודי מל ברוקס, שביקר את הסרט, אמר כי "אין זה ראוי להפוך את השואה לקומדיה רומנטית". גם העובדה שבניני עצמו אינו יהודי עוררה התנגדות בקרב חלק מהמבקרים. עם זאת, הסרט זכה להערכה רבה על האופן שבו הציג את החסד והאהבה בתוך הייאוש.

 

בחירתו של האפיפיור ב"החיים יפים" כסרט אהוב אינה מקרית: מדובר בסרט המשלב סבל, אמונה ותקווה – ערכים מרכזיים בתפיסת עולמו. יחד עם זאת, הבחירה עשויה להיתפס כפרובוקטיבית, שכן הסרט עצמו שנוי במחלוקת בקרב יהודים וניצולים.

 

הפסטיבל בוותיקן: דיאלוג חדש בין אמונה, קולנוע ויהדות

הוותיקן הודיע כי הפסטיבל הקרוב יארח שורה של יוצרי קולנוע בעלי שם עולמי, בהם הקומיקאי והבמאי היהודי ג'אד אפטאו, הבמאי הפולני־יהודי פאבל פבליקובסקי – שזכה באוסקר על סרטו "אידה", העוסק בזיכרון השואה – והבמאי האיטלקי מרקו בלוקיו, יוצר הסרט "אדגרדו מורטרה", המתאר את חטיפת הילד היהודי בידי הכנסייה הקתולית במאה ה־19.

נוכחותם של יוצרים יהודים בפסטיבל נחשבת לצעד משמעותי בשיח שבין היהדות והקתוליות, ובמאמץ המתמשך של הוותיקן לטפח דיאלוג בין דתי דרך אמנות ותרבות.

רקע של יחסים מתהדקים – וצללים חדשים

לאו ה־14, האפיפיור הראשון ממוצא אמריקאי, היה תלמידו של אחד מראשי המועצה לקשרים יהודיים־קתוליים בארצות הברית. בשנה שעברה הוא ציין 60 שנה למסמך "נוסטרה אטאטה" – ההצהרה ההיסטורית שבה הכנסייה הקתולית הסירה את האחריות הקולקטיבית מן העם היהודי על צליבת ישו, צעד שנחשב נקודת מפנה ביחסי הדתות.

עם זאת, היחסים בין הוותיקן לקהילה היהודית לא חפים ממחלוקות. לפי דיווחים, באירוע לציון יובל ההצהרה, אחד מחברי המשמר השווייצרי של הוותיקן ביצע מחווה של יריקה לעבר אישה יהודייה. הוותיקן הודיע על פתיחת חקירה פנימית, והאפיפיור עצמו גינה כל ביטוי של אנטישמיות.

המשמעות הסמלית של הבחירה

בחירתו של האפיפיור ב"החיים יפים" כסרט אהוב אינה מקרית: מדובר בסרט המשלב סבל, אמונה ותקווה – ערכים מרכזיים בתפיסת עולמו. יחד עם זאת, הבחירה עשויה להיתפס כפרובוקטיבית, שכן הסרט עצמו שנוי במחלוקת בקרב יהודים וניצולים.

הכללת שני סרטים העוסקים בתקופת השלטון הנאצי – "החיים יפים" ו"צלילי המוזיקה" – ברשימה כה מצומצמת מצביעה על עיסוקו העמוק של האפיפיור בהיסטוריה של השואה ובזיכרון קורבנותיה.

מבט לעתיד

הפסטיבל בוותיקן, בהשתתפות יוצרים יהודים ובינלאומיים, מסמן ניסיון להעמיק את הדיאלוג התרבותי והאנושי בין עולמות שנפגשו לעיתים בעבר בעימות. "הקולנוע הוא שפה אוניברסלית של תקווה," אמר האפיפיור בסרטון ההכרזה.

עם זאת, פרשת היריקה האחרונה מזכירה כי הדרך לפיוס אמיתי עודנה רצופה מכשולים. למרות צעדי הפיוס המרשימים של הכנסייה הקתולית בעשורים האחרונים, אירועים כאלה ממחישים כי העבר עדיין מהדהד, והעתיד תלוי ברצון המתמיד להתמודד עמו באומץ ובכנות.

בחירתו של לאו ה־14 – האפיפיור האמריקאי הראשון בהיסטוריה – בסרט העוסק בשואה, והזמנת יוצרים יהודים לוותיקן, הן יותר ממחוות תרבותיות: הן ביטוי לרצון להמשיך בשיח של כבוד, זיכרון ופיוס אמיתי בין עמים ודתות.