
מה שהחל בשינוי הנהגה שגרתי הפך לעימות טעון, המשקף את הקרע הגובר באקדמיה האמריקנית סביב ישראל ופלסטין – ואת הרוח החדשה בקמפוסים בעידן טראמפ.
הסערה החלה באוגוסט, כאשר מנהל התוכנית הוותיק, הפרופסור מארק רוזמן, פרש לפתע שנה לפני תום כהונתו. לדבריו, נמסר לו כי הקנצלר החדש, דיוויד ריינגולד, החליט להחליפו – ללא נימוק.
במקומו מונה גינתר ייקלי, חוקר ותיק לאנטישמיות ומנהל משותף של המרכז לחקר אנטישמיות עכשווית באוניברסיטה. שבועות ספורים לאחר מכן, הוא מצא את עצמו בלב סערה תקשורתית.

רבים מהמרצים ראו בצעדו פגיעה חסרת תקדים בעצמאות האקדמית. פרופסור אימהוף אמרה כי "המחלקה צריכה לתמוך בכל סטודנט רציני – בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות."
בספטמבר, במהלך כנס מקוון שבו הציגה פרופסור שרה אימהוף את מחקרה, הופיעה על המסך הסטודנטית סבינה עלי – עם תמונת פרופיל שעליה נכתב "פלסטין חופשית". ייקלי דרש ממנה להסיר את התמונה. כשסירבה, הוא הוציא אותה מהשיחה.
רוב המשתתפים עזבו במחאה, והקימו פגישת זום נפרדת בלעדיו. "האירוניה ברורה," כתבה עלי במייל שהגיע לידי סוכנות הידיעות היהודית. "אני, יהודייה, הורחקתי מאירוע בלימודי יהדות – בידי אדם שמציג עצמו כחוקר אנטישמיות – רק משום שהבעתי סולידריות עם פלסטינים."
העימות החריף כשהתברר שייקלי פסל את בקשתה של עלי למימון נסיעה לכנס אקדמי. מחקרה, שכותרתו "נשק הילידיות", בוחן כיצד מושג "ילידיות יהודית" משמש להצדקת הכיבוש הישראלי.
הבקשה כבר אושרה בידי ועדת הסגל, אך ייקלי שלל את המימון בטענה שהמאמר "פוליטי מדי" ועלול לפגוע במוניטין של לימודי היהדות. "אני פועל לטובת התוכנית," כתב במייל פנימי. "מימון מחקר כזה עלול לערער את אמון הציבור בתחום."
למרות דבריו, רבים מהמרצים ראו בצעדו פגיעה חסרת תקדים בעצמאות האקדמית. פרופסור אימהוף אמרה כי "המחלקה צריכה לתמוך בכל סטודנט רציני – בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות."
לצד הביקורת, קיבל ייקלי גם גיבוי. עשרות חוקרים ללימודי יהדות ברחבי העולם חתמו על מכתב תמיכה, שבו נכתב כי הוא "פועל ביושרה ומתמודד עם מתקפה פוליטית חסרת בסיס".
פרופסור אלון פרידמן מבית הספר לרפואה של אינדיאנה אמר כי ייקלי "מחזיר למחלקה את הקפדנות והאובייקטיביות שנעלמו." לדבריו, "לימודי היהדות באוניברסיטאות רבות הידרדרו והפכו לזירה של פוליטיקה אנטי־ישראלית ולעיתים אנטישמית. מה שפרופסור ייקלי עושה – זה לנסות לעצור את הסחף."
מנגד, עלי אומרת כי זהות יהודית אמיתית אינה יכולה להתנתק ממאבק נגד עוול: "הזהות שלי מחייבת אותי להתנגד לכל דיכוי – גם לזה שמבצעת מדינת ישראל כלפי הפלסטינים."
העימות באינדיאנה אינו מתקיים בוואקום. בשנים האחרונות מנסה ממשל המדינה, בהשראת מדיניותו של דונלד טראמפ, להגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות הציבוריות ולרסן את כוחם של הסגלים.
כאשר הוקמו בקמפוס מאהלים פרו־פלסטיניים בשנה שעברה, הרשויות שלחו צלפים לגגות "כדי לשמור על הסדר" – צעד שעורר ביקורת קשה מצד הסטודנטים.
דיקן האוניברסיטה, ריק ואן קוטן, ניסה להרגיע את הרוחות במייל פנימי שבו כתב כי ההחלטה שלא להשתמש במימון של תוכנית לימודי היהדות לנסיעתה של עלי "נעשתה מתוך אחריות ניהולית". עם זאת, הוא הוסיף כי האוניברסיטה תמצא מקור תקציבי אחר כדי לאפשר לעלי להשתתף בכנס – "כמחווה לחופש האקדמי."
הוויכוח באינדיאנה חושף שאלה עמוקה יותר: מי קובע מהי זהות יהודית בקמפוס האמריקני – החוקרים והסטודנטים, או ההנהלות והפוליטיקאים?
הפרופסור ריב־אלן פרל מאוניברסיטת מינסוטה סבורה שהמקרה מסמן שינוי מסוכן. "אינדיאנה היא מדינה עם היסטוריה ארוכה של עליונות לבנה," אמרה. "כששלטונות האוניברסיטה בוחרים אילו קולות יהודיים לגיטימיים ואילו לא – זה כבר לא חופש אקדמי. זו הנדסה של זהות."
מה שהתרחש בבלומינגטון הוא הרבה יותר מסכסוך בין סטודנטית למנהל. זו מלחמת תרבות על חופש המחשבה, על הגדרת זהות יהודית בעידן פוליטי מקוטב, ועל מקומו של הדיון הפלסטיני במוסדות ההשכלה הגבוהה.
כמו במקומות אחרים בארצות הברית – מי שנאבקים על חופש הביטוי מוצאים עצמם נדרשים לבחור צד.