
בנקס, ששירת בעבר בצבא האמריקאי ועבד כסוהר, פתח באותו לילה של ה-25 בספטמבר 1982 במסע ירי אכזרי בביתו שבעיר וילקס־באר. הוא השתמש ברובה סער מסוג AR-15 וירה למוות בשלוש נשים וחמישה ילדים, ארבעה מהם ילדיו הביולוגיים. בהמשך, במהלך מנוסתו, הבחין בארבעה נערים סמוך לבית חבריהם, ירה לעברם והרג אחד מהם. משם המשיך לפארק קרוואנים סמוך, שם רצח את בנו בן החמש, את אמו של הילד, את אחיינה בן השבע ואת אמה.
לאחר מכן הגיע לבית אמו, שם הודה במעשיו, אך סירב להיכנע. רק לאחר שהתובע המחוזי הצליח לשכנע תחנות רדיו לשדר דיווחים שקריים שלפיהם הקורבנות עדיין בחיים - מהלך שנועד לגרום לו לוותר על ההתנגדות - הסגיר עצמו למשטרה.

ג'ורג' בנקס מת אחרי כמעט ארבעה עשורים בבית הכלא
במהלך המשפט טענו עורכי דינו של בנקס כי הוא סבל ממחלת נפש חמורה והיה נתון להזיות שקשורות בגזענות ובמלחמות גזע. בנקס עצמו, בן לאב שחור ולאם לבנה, טען כי פעל כדי "להציל את ילדיו מהכאב של חיים בעולם גזעני". מהלך הדיונים בבית המשפט הוא התנהג באופן חריג, דחה את עצות סנגוריו ואף הציג בפני חבר המושבעים תמונות קשות של גופות הקורבנות – למרות שההגנה הצליחה למנוע את הצגתן בשל חומרתן.
בנוסף שמעו חברי המושבעים עדויות מצמררות משני ילדים בני עשר ששרדו את האירועים. הם סיפרו כיצד הסתתרו בזמן שבנקס ירה למוות באמם, באחותם, באחיהם למחצה ובבן דודם.
בית המשפט הרשיע את בנקס ב-12 סעיפי רצח מדרגה ראשונה ובעבירת רצח נוספת מדרגה שלישית, והוא נידון לעונש מוות. מאוחר יותר התברר כי לפני מעשי הרצח היה נתון במצב נפשי קשה, לאחר שהושעה מעבודתו כסוהר ונדרש לפנות לטיפול פסיכיאטרי.
האירוע המזעזע לא היה הפעם הראשונה שבנקס פגע באדם אחר. כבר ב-1961, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא, הוא ירה למוות בבעלים של טברנה במהלך שוד, נידון לעד 15 שנות מאסר, אך נמלט שלוש שנים לאחר מכן. ב־1969 שוחרר על תנאי ואף קיבל חנינה ממושל פנסילבניה דאז, מילטון שאפ.
לאורך השנים בכלא ניהל בנקס מאבקים משפטיים ממושכים, שביתות רעב וסירוב לטיפול רפואי. עונש המוות שלו בוטל ב־2001, הוחזר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית שלוש שנים לאחר מכן, אך שוב הוקפא כעבור זמן קצר, לאחר ששופט קבע כי הוא אינו כשיר להוצאה להורג. ב־2011 קבע בית המשפט העליון של פנסילבניה כי גזר הדין יומר למאסר עולם.
כך נחתם אחד הסיפורים האפלים בתולדות מערכת המשפט האמריקאית - פרשה שהחלה בלילה אחד של טירוף והסתיימה כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, עם מותו של הרוצח בתאו שבכלא.