פחד ברחובות שיקגו: גז מדמיע ליד בית ספר יסודי במהלך מבצע גירוש מהגרים

הילד בן השנתיים היה כל כך מבוהל, עד שהחל לגמגם. "אמא, אמא, אמא," חזר שוב ושוב ונאחז באמו, מולי קוקיץ’. היא עשתה קניות כשלפתע קיבלה טלפון מבעלה, מבוהל. היא שמעה רק שתי מילים: "פשיטת הגירה" — ואז "גז מדמיע". היא נטשה את עגלת הקניות ורצה אל ילדיה, בן השנתיים ואחיו בן ארבעה־עשר חודשים, שהיו בין מאות ילדים בשיקגו שנלכדו לפתע בכאוס של מבצע גירוש שהוביל ממשל טראמפ.

מאז אותו יום שישי החם באוקטובר, הורים, מורים ומטפלים מתמודדים עם שאלה אחת: איך מסבירים לילדים מה ראו? כמה לספר כדי שישמרו על עצמם — אבל מבלי לגזול מהם את תמימות הילדות. "פעוט לא אמור לדעת מה זה גז מדמיע," אמרה קוקיץ’. "אני לא יודעת איך להסביר את זה לילדים שלי."

רגע של שגרה שהפך לסיוט

ב־3 באוקטובר, רגע לפני הצהריים, ילדים שיחקו על מתקני המשחקים בחצר בית הספר היסודי פאנסטון שבשכונת לוגן סקוור — שכונה היספנית ותיקה שעוברת תהליכי התחדשות — כשפתאום נכנס לרחוב רכב שטח לבן. מאחוריו שיירת מכוניות, והנהגים צופרים כדי להזהיר: "אלה סוכנים פדרליים!"

אחד הרוכבים על קטנוע ניסה לחסום את הרכב, מבלי לדעת מה יקרה רגע אחר כך. לפתע הושלכו מיכלי גז מדמיע מחלון הרכב. תחילה עלה עשן לבן, אחר כך ירוק, ואז – כאוס מוחלט. אנשים רצו, ילדים בכו, הורים עברו רמזורים באדום ודילגו על מדרכות כדי להגיע לילדיהם.

 

הורים, מורים ומטפלים מתמודדים עם שאלה אחת: איך מסבירים לילדים מה ראו? כמה לספר כדי שישמרו על עצמם — אבל מבלי לגזול מהם את תמימות הילדות. "פעוט לא אמור לדעת מה זה גז מדמיע," אמרה קוקיץ’. "אני לא יודעת איך להסביר את זה לילדים שלי."

 

"אם ייקחו אותי – תבטיחי שהילדים יגיעו הביתה"

הבן של קוקיץ’ היה במרחק חצי רחוב, אוכל ארוחת צהריים בבית הקפה "לונה אי סיילו", שבו ילדים לומדים ספרדית דרך משחקים. בעלת המקום, ונסה אגווירה־אבלוס, רצה החוצה לראות מה מתרחש, בעוד המטפלות ממהרות להכניס את הילדים לחדר אחורי.

המטפלות — סבתות היספניות אזרחיות או בעלות רישיון עבודה — רעדו מפחד. אחת מהן לחשה לאגווירה־אבלוס: "אם ייקחו אותי, תבטיחי שהילדים יגיעו הביתה בשלום."

כאשר העשן התפזר והרכב נעלם, ההורים החלו להגיע. "מה קורה?" בכתה ילדה שוב ושוב. הבן של קוקיץ’ — ילד לבן — לא מפסיק לשאול על המטפלת שלו, אזרחית אמריקאית שמוצאה מגואטמלה. הוא נבהל בכל פעם ששומע סירנה. רופאת הילדים המליצה על טיפול רגשי.

ילדים שמפחדים מהמדינה שלהם

אנדראה סוריה, שבתה בת השש משחקת באותו בית קפה, סיפרה כי שמעה אותה לוחשת לבובותיה: "אנחנו צריכות להיות טובות, אחרת הם יתפסו אותנו." "הילדים האלה בטראומה," אמרה אגווירה־אבלוס. "גם אם סוכנות ההגירה תפסיק לפעול כך, הנזק כבר נעשה."

מורים במצור

המורה ליזה אוליבה־פרס יצאה באותו יום לקנות אוכל במכולת ממול. היא הבחינה במסוק, אחר כך ברכב הלבן וברעש המכוניות הצופרות. באותו בוקר נתנה לה קולגה שריקה, למקרה שסוכני הגירה יגיעו לשכונה. היא שלפה את השריקה — ואז ראתה גבר רעול פנים משליך מיכל גז מדמיע לעברה. "לא האמנתי שזה באמת קורה," סיפרה. "ואז הוא זרק עוד אחד, ישר לכיווני."

משרד ביטחון המולדת טען כי סוכני משמר הגבול "נחסמו בידי מפגינים" במהלך מבצע שנועד לעצור גבר אחד. המבצע, שכונה "בליץ מידוויי", החל כבר בתחילת ספטמבר, וכולל סוכנים רעולי פנים הנעים במשאיות לא מסומנות ברחבי העיר. תושבים מתארים תחושה של מצור.

אוליבה־פרס רצה אל בית הספר, צועקת לצוות להכניס את הילדים פנימה. "זה היה רגע מטלטל," אמרה. "אני אזרחית אמריקאית, מורה, ופתאום מתייחסים אליי כמו לפושעת." בכיתתה, 25 תלמידים – כולם ילדים ממשפחות היספניות – שאלו מה קרה. "הייתי חייבת להעמיד פנים שהכול בסדר," סיפרה. "לא רציתי שיראו שאני מפחדת."

קהילה על סף שבירה

בסיום יום הלימודים, כשהצלצול נשמע, עשרות שכנים התייצבו על המדרכות. היו שם הורים, סבים וסבתות, אנשים שמעולם לא ראו את עצמם פוליטיים — כולם עומדים בשורה, מחפשים בעיניים רכבים לבנים או גברים רעולי פנים. מאז אותו יום הם מתנדבים לסייר בבקרים ובערבים ליד בית הספר.

אגווירה־אבלוס נועלת כיום את דלתות בית הקפה גם בשעות היום, עונדת את השריקה שלה כמו תליון. בכל פעם שהיא שומעת צופר, ליבה קופץ. "אני לא יודעת אם זה קורה שוב," היא אומרת. "אני חושבת לעזוב לטקסס. קשה לי לדמיין עתיד לילדיי כאן. המדינה הזו כבר לא מרגישה כמו בית. הם לא רוצים אותנו כאן. תמיד נהיה מטרה."