תרזה דימיט, ראש מחלקת התיירות של Jackpot, אמרה ל־Daily Mail כי המקום נחשב ליעד "פתוח ומזמין לכולם, בלי פחד". לדבריה, מבקרים מגיעים לעיירה "כדי לברוח מהעולם וליהנות בלי דאגות", ושם הם פוגשים "קהילה קטנה וחזקה", רחוקה מהזוהר והרעש של הסטריפ.
בעיירה פועלים כמה קזינואים, מסעדות, מלונות ובתי נופש, ובהם אתר הנופש הגדול ביותר - Cactus Pete’s Resort Casino, הכולל 296 חדרים ושטח קזינו של יותר מ־2,200 מטרים רבועים. המלון מציע חוויה מלאה בסגנון לאס וגאס, עם מסעדות שף, מופעים, ברים ומתחם הופעות חיצוני. מחיר חדר רגיל נע בין 70 ל־90 דולר ללילה, בעוד סוויטות עולות החל מ־120 דולר.
העיירה ג'קפוט שבצפון נבדה מצליחה לשמור על יציבות ברקע המשבר התיירותי בלאס וגאס
דימיט סיפרה כי Jackpot לא נהנית ישירות מירידת התיירות בלאס וגאס, אך אירועים מקומיים מושכים מבקרים באופן קבוע. ב־Cactus Pete’s נערכים מופעים של אמנים מוכרים, ביניהם להקת Beach Boys ווילי נלסון, לצד תחרויות רודיאו ופעילויות חוץ מגוונות. לדבריה, רבים מהמבקרים הם "ציפורי שלג" מקנדה או מטיילים העוברים דרך העיירה, השוכנת בסמוך לכביש הראשי US Route 93.
מעבר לעולם ההימורים, Jackpot מציעה חוויה טבעית מרגיעה: מסלולי טיול ורכיבה, אזורי מחנאות, דיג וציד, ופארקים משפחתיים עם תצפיות מרהיבות על שמיים נקיים מזיהום אור. אחד מהם הוא Charlie’s Park - פארק גדול הכולל מגרשי בייסבול, כדורגל, מתקני פרסה ושטח ירוק בגודל מגרש פוטבול שלם.
גאוות המקום היא מגרש הגולף שתכנן האדריכל האמריקאי רוברט מיור גרייבס בשנות ה־70. המסלול, שזכה בפרס Golf Digest כ"אחד המקומות הטובים ביותר לשחק גולף במחיר של פחות מ־50 דולר", מתפרש על פני כ־6,900 יארד של גבעות מתגלגלות ונופים מרהיבים.
העיירה עצמה נולדה בשנות ה־50 לאחר שאיידהו החמירה את חוקי ההימורים. יזמי הקזינו "קקטוס פיט" פיארסנטי ודון פרנץ' העבירו את עסקיהם דרומה אל מעבר לגבול, והקימו את Cactus Pete’s ואת Horseshu Club. בשנת 1958 הוכר המקום רשמית על ידי מחוז אלקו בשם Horse Shu, אך פיארסנטי דרש שינוי, ולבסוף נקבע השם Jackpot – המחווה הישירה לשורש ההימורי של המקום.
כיום Jackpot נחשבת לאחת העיירות הבודדות ששומרות על רוח ההימורים המקורית של נבדה, בזמן שערים גדולות כלאס וגאס מתמודדות עם ירידה בתיירות וביקוש. בדומה לה, גם העיירה Black Hawk שבקולורדו מנסה לשמר את קסם הקזינו המסורתי. העיירה הזעירה, שמונה רק 127 תושבים, מצליחה למשוך כ־20 אלף מבקרים ביום ולתרום יותר מ־100 מיליון דולר בשנה ממיסי הימורים לקופת המדינה – עדות לכך שגם רחוק מאורות הניאון של וגאס, ההימורים באמריקה חיים ובועטים.