מחקר פורץ דרך שנמשך שבע שנים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד חושף כי המתכת ליתיום משחקת תפקיד מכריע במחלת האלצהיימר - ממצא שעשוי להוביל לגילוי מוקדם, טיפולים חדשים והבנה רחבה יותר של איך המוח מזדקן. החוקרים הצליחו להפוך את המחלה בעכברים ולהחזיר את תפקוד המוח באמצעות כמויות קטנות של התרכובת ליתיום אורוטט.

הישג מעבדתי מרשים

פרופסור ברוס יאנקנר, מומחה לגנטיקה ונוירולוגיה בהרווארד, הוביל מחקר שפורסם ביום רביעי בכתב העת המוביל "Nature". הצוות גילה כי כמויות זעירות של ליתיום אורוטט - מספיק כדי לחקות את הרמה הטבעית של המתכת במוח - הצליחו לשחזר זיכרון של עכברים מזוקנים לרמה של עכברים בוגרים צעירים בני שישה חודשים.

"השפעה הברורה היא שכיוון שליתיום אורוטט זול כעפר, אני מקווה שנקבל ניסויים קליניים קפדניים ואקראיים שבודקים את זה מהר מאוד", אמר מט קיברליין, לשעבר מנהל המכון לחקר הזדקנות בריאה ואריכות חיים באוניברסיטת וושינגטון, שלא השתתף במחקר. "ואני הייתי אומר שזה יהיה מבייש לקהילה הקלינית של האלצהיימר אם זה לא יקרה מיד".

אזהרות ואופטימיות זהירה

יאנקנר, שמכהן גם כמנהל משותף של מרכז פול גלן לחקר ביולוגיית ההזדקנות בהרווארד, הדגיש: "אני לא ממליץ לאנשים לקחת ליתיום בשלב זה, כי זה לא אומת כטיפול בבני אדם. אנחנו תמיד צריכים להיות זהירים כי דברים יכולים להשתנות כשעוברים מעכברים לבני אדם". הוא הוסיף שהממצאים עדיין צריכים להיות מאומתים על ידי מעבדות אחרות.

למרות שהיו פריצות דרך אחרונות בטיפול באלצהיימר, אף תרופה לא הצליחה לעצור או להפוך את המחלה שפוגעת ביותר מ-7 מיליון אמריקנים - מספר שצפוי להגיע לכמעט 13 מיליון עד 2050, לפי עמותת האלצהיימר.

הקשר המסתורי לליתיום

ליתיום נרשם בהרחבה למטופלים עם הפרעה דו-קוטבית, ומחקרים קודמים הצביעו על הפוטנציאל שלו כטיפול לאלצהיימר ותרופה נגד הזדקנות. מחקר מ-2017 בדנמרק הציע שהנוכחות של ליתיום במי שתייה עשויה להיות קשורה לשכיחות נמוכה יותר של דמנציה.

אולם העבודה החדשה היא הראשונה שמתארת את התפקידים הספציפיים שמשחק ליתיום במוח, השפעתו על כל סוגי התאים העיקריים של המוח והשפעת המחסור בו בהמשך החיים על ההזדקנות.

איך המוח שלנו משתמש בליתיום

במוח בריא, ליתיום שומר על הקשרים וקווי התקשורת שמאפשרים לנוירונים לדבר זה עם זה. המתכת גם עוזרת ליצור את המיילין שמצפה ומבודד את קווי התקשורת ועוזר לתאי מיקרוגליה לנקות פסולת תאית שיכולה לפגוע בתפקוד המוח.

"בעכברים מזדקנים רגילים", אמר יאנקנר, "ליתיום מקדם תפקוד זיכרון טוב. בבני אדם מזדקנים רגילים, רמות ליתיום גבוהות יותר גם מתכתבות עם תפקוד זיכרון טוב יותר".

התפקיד ההרסני של מחסור בליתיום

הדלדול של ליתיום במוח משחק תפקיד ברוב ההידרדרות במספר מודלים של עכברים עם אלצהיימר. אובדן ליתיום מאיץ את התפתחות הקריבים המזיקים של החלבון אמילואיד בטא וקשרים של החלבון טאו שדומים למבנים שנמצאים אצל אנשים עם אלצהיימר.

הפלקים בתורם פוגמים בליתיום על ידי כך שהם לוכדים אותו, מחלישים את יכולתו לעזור למוח לתפקד. דלדול ליתיום מעורב בתהליכים הרסניים אחרים של אלצהיימר: ריקבון של סינפסות המוח, נזק למיילין שמגן על סיבי העצב וקיבולת מופחתת של תאי מיקרוגליה לפרק פלקי אמילואיד.

כמות זעירה - השפעה עצומה

התפקיד הנרחב של ליתיום מגיע למרות העובדה שהמוח שלנו מכיל רק כמות זעירה ממנו. אחרי בחינת יותר מ-500 מוחות אנושיים מבנקי מוח שונים, גילה צוותו של יאנקנר שהליתיום הטבעי במוח הוא פי 1,000 פחות מהליתיום שניתן בתרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית.

לי-האוויי צאי, מנהלת מכון פיקואר ללמידה וזיכרון במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שלא השתתפה במחקר, כינתה אותו "מרגש מאוד", במיוחד כאשר רבים בתחום, כולל המעבדה שלה, התמקדו בגורמי סיכון גנטיים לאלצהיימר.

נתיבים לטיפול

הטיפולים הנוכחיים באלצהיימר בעיקר עוזרים לנהל את התסמינים ולהאט את הירידה שהמחלה גורמת בחשיבה ובתפקוד. יאנקנר אמר שגורם אחד שעשוי לעזור לליתיום אורוטט להגיע לניסויים קליניים מוקדם יותר הוא הכמות הקטנה של הטיפול הנדרש, מה שיכול להפחית מאוד את הסיכון לתופעות לוואי מזיקות.

מעבר לפוטנציאל שלו בטיפול באלצהיימר, יאנקנר אמר שליתיום אורוטט עשוי גם להיות לו השלכות על הטיפול במחלת פרקינסון - תחום שהמעבדה שלו חוקרת.

המחקר פותח דלת לאפשרות של גילוי מוקדם של המחלה באמצעות מדידת רמות ליתיום בנוזל השדרה, בדם או באמצעות הדמיית מוח - מה שיכול לאפשר התערבות הרבה לפני שהתסמינים הראשונים מופיעים.