המחזמר Parade הגיע ללוס אנג׳לס ומזכיר לנו שאנטישמיות אינה נחלת העבר

המחזמר המצליח ׳Parade׳ מברודווי החל להציג השבוע בלוס אנג׳לס וזוכה לתגובות נלהבות. לערב הבכורה החגיגי בתיאטרון ה- Ahmanson הגיע קהל רב עם ייצוג גדול מהקהילה היהודית
המקומית.

Photo by: Joan Marcus

Parade בעיבוד של אלפרד יורי, עם מילים ולחן מאת ג׳ייסון רוברט בראון, עלה לראשונה לבמות ברודווי בניו יורק ב-1988 וזכה מאז למספר גרסאות שונות. הוא זכה למתיחת פנים ב- 2007 כשעלה מחדש ב- Donmar Warehouse בבימוי של רוב אשפורד, ושוב ב-2009 ב- Mark Taper Forum, אך נדמה שרק עתה בהפקה ובימוי של מייקל ארדן נמצאה הנוסחה של איך להפוך מחזה עם נושא פוליטי חברתי כואב לאירוע מוזיקלי חגיגי וגרנדיוזי -Parade הנוכחי הוא בדיוק כזה.

Photo by: Joan Marcus

העלילה: ליאו פרנק, איש משפחה יהודי, מנהל בית חרושת לעפרונות בג׳ורג׳יה, הואשם ברצח של עובדת צעירה, מרי פייגן בת ה-13.
משפטו בשנת 1913 הסתיים בהרשעתו למרות ראיות רופפות ותמרונים של תובע שאפתן, שניצל ללא בושה את הדעות הקדומות של חבר המושבעים לאחר סדרת ערעורים כושלים, עונשו של פרנק הומתק על ידי המושל, אך הוא נחטף ונתלה על ידי המון זועם על כך שגזר דין מוות לא הוצא לפועל.
הסיפור עורר תשומת לב לאומית והבליט את הסדקים במערכת המשפט הפלילי בארצות הברית והגזענות כלפי מיעוטים. הפרק האפל הזה בהיסטוריה האמריקאית אולי לא נראה מתאים לעיבוד של
מחזמר מוזיקלי שבדרך כלל מגיע כדי לשמח, וכולל בתוכו ריקודים. דרמה עצובה וקורעת לב הייתה כנראה הבחירה הבטוחה יותר, בהתחשב בכובד החומר. אך למחזאי אלפרד יורי והמלחין והפזמונאי
ג'ייסון רוברט בראון היו תוכניות אחרות כיצד לספר מחדש את סיפורו של פרנק.

Photo by: Joan Marcus

ההפקה של ארדן, מציגה אינטימיות אך גם נפח ועוצמה שבאה לידי ביטוי כבר במערכה הראשונה המציגה את סוף מלחמת האזרחים האמריקנית,חיילים עוזבים את בתיהם ויוצאים להילחם למען הדרום.
בתמונה השניה אנחנו קופצים ל- 1913 שם מצויין הממוריאל די (יום הזיכרון לחללי צבא אמריקה), ומבוצע שיר הנושא של ״הגבעות האדומות של הבית״ שמתייחס כמובן לג׳ורג׳יה. לאירוע נקלע ליאו
פרנק (שמשוחק נפלא על ידי מקס צ'רנין ) יהודי, אשכנזי מברוקלין ניו יורק, משכיל שמצידו בז לתושבי הדרום ושר את: ״איך אוכל לקרוא לזה בית״? שמציג את אכזבתו למקום מגוריו הנוכחי, הנגוע בגזענות, אפליה ובורות.

ליאו הוא אינטרווט, מקדיש את חייו לעבודתו, איש של מספרים שמנהל את החשבונות של העסק שלו. דמותו מדגישה את היהודי הנודד, המהגר זה שחש זר במדינת הדרום עם ניכור רב כלפיו. ליאו גם נמצא בקונפליקט עם אשתו לוסיל, (מגולמת על ידי טליה שוסקואר). למרות קונפליקטים ביניהם היא עומדתֿ לצידו ומנסה לסייע ולשחררו מהכלא.
הסיפור הכואב של ליאו וססיל מציג את ההטיה והשחיתות במערכת המשפט וכוחה לעורר באמצעות דמגוגיה שנאה תוך שהיא משרתת צריכים אישיים ופולטים. הנושא המצמרר מתכתב עם גל האנטישמיות נגד יהודים ברחבי ארצות הברית בשנתיים האחרונות ומרגיש רלוונטי במיוחד.
עם קאסט גדול ומרשים של 33 שחקנים, זמרים ורקדנים על הבמה המחזמר מקבל נפח וחיים מיוחדים. כל הזמרים מיטיבים לשיר, מציגים חדות תנועתית ורוקדים נפלא. מקס מביא סוג של תמימות לתפקיד והפגין נאמנות לדמות כאשר בזמן ההפסקה הוא נותר על הבמה ושיחק את תפקידו כאסיר גם כשהאולם היה ריק מאנשים.
יש לציין את המוזיקה המצויינת שהחליפה את השירים עם הסולואים הארוכים והמנגינות הבודדות בגרסאות הישנות של המחזמר ל בהפקה מוזיקלית עשירה של שירי פולק, ג'אז וקצב גבוה.
“This is not over yet“ מעורר תקווה שליאו ולוסיל יצליחו למצוא דרך להתגבר על חוסר הצדק שבלע אותם.ההיסטוריה לא ניתנת לשכתוב, אך שירים בתיאטרון תמיד גורמים לנו להאמין שיש עוד סיכוי. 
שיר מרגש נוסף הוא ״All The Wasted Time״, שלוסיל וליאו שרים מתוך תא הכלא שלו כשהיא מגיעה לבקרו. מה שמציג רגע קטן של אושר זוגי של בעל ואישה שקצת לפני הסוף הופכים להיות מחוברים באמת.
רמון נלסון, שמגלם את ג׳ים קונלי — עובד שחור במפעל שמקבל שוחד כדי להעיד נגד ליאו — מגיש ביצוע סוחף לקטע Feel The Rain Fall, שיר בלוז בסגנון כנופיות אסירים שמרעיד את האולם למרות המרדנות של אדם שכמעט ולא חווה צדק ולכן לא מתעניין להגן עליו. קונלי זוכה לביקור מהמושל סלטון (כריס שייר הסמכותי), שפותח מחדש את החקירה בעקבות תחנוניה של לוסיל —ומגלה סתירות וחוסר עקביות בתיק.
סלטון הוא מהדמויות האצילות יותר, גם אם מהוסס, נשוי לאישה (אליסון יואינג התוססת) שלא תיתן לו לפגוע ביושרתו, גם אם זה מעט מדי ומאוחר מדי. יו דורסי (אנדרו סמונסקי), התובע שמרוכז בעתידו הפוליטי, אינו מתחרט כלל לאחר שדאג להרשיע את ליאו במשפט פוליטי שיעלה לו בחייו. דורסי הוא אחד הנבלים הראשיים של המחזמר, אך סמונסקי נמנע ממלודרמטיות ומצליח לשרטט קו פסיכולוגי אמין לדמות של אדם שהקריירה שלו בנויה על הצדקת האמצעים לשם המטרה.

המחזמר מציג גם את תפקידה של העיתונות בקידום האנטישמיות והגזענות ויצירות דעות קדומות. בעיתון המודפס, שאז שימש ״כיכר העיר״ והיה מוקד המידע המרכזי עבור האזרחים. אנחנו מוצאים את בריט קרייג (מייקל טאקוני) עיתונאי כושל שנהנה מהשמצת ליאו בתקשורת. הוא היה רוקד על שולחנו בכל פעם שהשיג סקופ חצי שקרי או משמיץ. דמותו מתכתבת על הכוחות הפועלים בחברה של אותם ימים שמאושמים בצורה קולקטיבית כמו הממשלה, מערכת המשפט והעסקנוטת הפנימית.
הרגע המרגש ביותר עבורי במחזמר הוא כאשר ליאו מובא לתליה, ההמון האלים מביט בו רגעים לאחר שביצעו בו לינץ, אך הוא אינו נרתע או מפחד וכשהחבל על צווארו ניתנה לו ההזדמנות לשאת מילים אחרונות; הוא מרים קולו בתפילת שמע ישראל מרגשת ועוצמתית אל מול פניהם של ההמון ההמום. אתם יכולים לרדוף יהודים ולנסות להרוג בהם אך לעולם לא תוכלו להרוג את הנפש היהודית ההומיה. מה שמרגיש בימים אלו רלוונטי יותר מתמיד.