מעבר להיבט הסמלי, לכאפייה יש גם תפקיד טקטי מובהק: מפגינים באוניברסיטאות, בהפגנות אנטי-ישראליות ובאירועים אלימים ברחבי העולם משתמשים בה כדי להסתיר את פניהם ולהתחמק מזיהוי על ידי רשויות אכיפת החוק. כך הופך פריט לבוש שנחשב מסורתי לאמצעי מודע לחסימת מצלמות אבטחה, הימנעות ממעצרים ולעיתים גם להסתרת מעורבות בפעילות פלילית. השימוש הזה מעלה שאלה מטרידה: האם מדובר בזכות לגיטימית שנובעת מחופש הביטוי והמחאה, או בניצול ציני ומכוון של עקרונות דמוקרטיים לטובת הסתה ואלימות?
במערב, שאלת הגבולות של חופש הביטוי נידונה באופן תדיר — אך לרוב מדובר בדילמות מילוליות. כאן מדובר בסמל גרפי מוחשי, שמעורר תגובות עזות, ולעיתים משמש במובהק לקידום מסרים גזעניים, אנטישמיים וקריאות לרצח. במצב כזה, גורסים משפטנים מסוימים, ההגנה המשפטית שמוענקת לפריטי לבוש או לסמלים תרבותיים אינה יכולה להישאר מוחלטת, במיוחד כאשר מדובר באיומים ממשיים על ביטחון הציבור.
הפגנה פרו-פלסטינית בניו יורק
למרות החשש מהגבלות שיתפרשו כפגיעה בזכויות הפרט או בחופש דת, יש הטוענים כי איסור על לבישת כאפייה – לפחות במרחבים מסוימים כמו קמפוסים, מוסדות ציבור ואירועים פוליטיים – אינו פוגע בזכויות אלא מגן עליהן. לדבריהם, מדובר בפריט לבוש שמנוצל לקידום אלימות, חתרנות פוליטית והפחדת קבוצות מיעוט – בראשן הקהילה היהודית – ולכן אין מקום לקבל את נוכחותו כעניין "תרבותי" או "מסורתי" בלבד. במילים אחרות, כאשר סמל מסוים הופך לכלי דיכוי, החברה הדמוקרטית מחויבת להפעיל כלים מגוננים.
יש גם המזהירים מפני ההשפעה המצטברת של סמלים מהסוג הזה על השיח הציבורי. הכאפייה – כפי שהיא מוצגת כיום במפגשים אנטי-ישראליים – אינה סתם תזכורת למאבק לאומי, אלא קריאה לחיסולה של מדינה ולפגיעה באזרחיה. כשמסר כזה מתקבל בשתיקה או אף בלגיטימציה מצד מוסדות אקדמיים או שלטוניים, נוצרת נורמליזציה של שנאה.
השאלה נותרת פתוחה: האם חברה חופשית חייבת לסבול גם סמלים של שנאה ואלימות בשם חופש הביטוי – או שמא מותר ואף צריך להציב גבול ברור כאשר הסמלים הללו הופכים לכלי הסתה מסוכן? זו לא רק שאלה משפטית או פוליטית, אלא גם אתית – והיא נוגעת בלב הערכים שעליהם בנויה חברה חופשית.
