צלקות שרופות: הטראומה הסמויה של ילדי שריפות לוס אנג'לס

התפרצויות זעם, סיוטים ונסיגה התפתחותית - אלו רק חלק מהתסמינים שמדווחים הורים לילדים שחוו את השריפות הקטלניות באזור לוס אנג'לס. חודשיים לאחר האסון, מומחי התפתחות הילד מזהירים כי אין להמעיט בהערכת הפגיעה הטראומטית בילדי האזור וכי היא עלולה לבשר קשיים ארוכי טווח.

"אנחנו צריכים לוודא שיש שירותים ותוכניות בעוד תשעה חודשים ושנה. רוב העולם ישכח מה קרה, אבל הילדים האלה לא," אמרה ג'ניפר ר. לוין, מטפלת מלוס אנג'לס ומומחית לאבל טראומטי. "אנחנו לא יכולים לחשוב שזה ייגמר מבלי להיות מוכנים."

בזמן שמבוגרים שנפגעו בשריפות מסוגלים להתמודד עם המצב המלחיץ בדרכים רציונליות - הערכת נזקים כספיים, תכנון צעדים הבאים, התמודדות עם ניירת - ילדים נוטים לבטא את האבל והפחד שלהם ברגשות גולמיים ובנסיגה התפתחותית.

טים גהלינג מחבק את ילדו, קלובר בול-גהלינג, בן 9, במטבח בית חברים שבו הם מתגוררים לאחר שאיבדו את ביתם בשריפת איטון. שני ילדי בול-גהלינג מתמודדים עם טראומה ואובדן 

כשאין מילים לתאר את הטראומה

עבור הילדים הצעירים ביותר, שעדיין אין להם את המילים או ההתפתחות הרגשית לבטא את האבל שלהם, התגובה לשריפות יכולה להיות לא מודעת ופיזית יותר.

מאז שפונו מהלהבות, קייל מאסי מספר שבנו בן ה-5 לעיתים נראה כאילו "כמעט חזר להיות פעוט." ביתם שרד, אך הטראומה של היום נשארה.

ילד שהיה דברן בעבר, החל לעיתים לדבר ב"שפת מיניונים". כשמאסי שואל אותו שאלה, בנו מגיב מספר פעמים בשפה לא מובנת לפני שלבסוף עונה בשפה שאביו יכול להבין.

בנו גם חווה תאונת שירותים בבית הספר בפעם הראשונה מזה שנתיים. "אני כמעט מרגיש כאילו יש את הנסיגות הלא מודעות האלה," אמר מאסי. "הוא היה באמת מזועזע ומוטרד מזה."

סאבן טיילור, בן 5, ואחותו, וואוונה שיאו, בת 3, חווים חרדת פרידה מוגברת מאז פינוי חצות מפחיד דרך העשן. ביתם באלטדנה לא נשרף, אך הם לא יכלו לחזור, והם נעקרו מבית ספרם.

"סאבן עובר זמן די קשה עם פרידות," אמרה אמו, לינדה שיאו. הוא עכשיו מחבק את חבריו בכל פעם שהוא רואה אותם, אומר להם שהוא אוהב אותם ושואל, "'כמה ימים עד שאני אראה אותך שוב.' אני יכולה להרגיש את הפחד שלו מלאבד את חבריו והקהילה שלו."

וואוונה מנסה להישאר קרובה ככל האפשר לאמה, נוגעת בחזה שלה לנחמה, למרות שהיא כבר לא יונקת. היא גם החלה ללבוש פיג'מות לבית הספר, אומרת לאמה, "אני פשוט רוצה להרגיש נעימות." ומאז השריפה, כל המשפחה ישנה במיטה אחת.

זה נורמלי מאוד שילדים צעירים יסוגו אחורה אחרי חוויה טראומטית כדרך "להרגיש בטוחים, להסתגל ולחזור לזמנים בחייהם שאולי הרגישו בהם תחושת ביטחון," אמר גרגורי לסקין, פסיכולוג ומנהל תוכנית ברשת הלאומית לחץ טראומטי בילדים ב-UCLA. הנסיגה יכולה להציע "מנוחה מהלחץ שהם מרגישים."

עומדת במטבח של בית זמני, אליזבת בול ומשפחתה מתמודדים עם הטראומה של אובדן בית המשפחה במהלך שריפת איטון 

'כאילו יש סלע נופל עליי'

עבור ילדים מבוגרים יותר, עיבוד הטראומה של השריפות יכול להיות הרבה יותר חי וברור.

קלובר, בן 9, והנרי, בן 7, יושבים בשולחן האוכל של בית החברים שבו משפחת בול-גהלינג מתארחת כעת - תחנתם השישית מאז איבדו את ביתם בשריפת איטון.

קלובר, שמשתמש בלשון הם/הן, תיאר תחושת לחץ מוחצת מאז השריפה, שלעתים קרובות מקשה עליו לנשום. זה מרגיש "כאילו יש סלע נופל עליי, ואין לי מה לעשות בקשר לזה," אמר קלובר. "זה מרגיש כאילו אין לי חמצן, ואני אסטרונאוט. ... זה מרגיש כאילו האוויר נהיה דק יותר."

יום אחד, קלובר שאל "אם אפשר למות מעצב," אמרה אמם, אליזבת' בול.

כמעט חודשיים אחרי השריפות, קלובר מצייר ציור אחר ציור של ביתם הישן.

הנרי אמר שהוא גם מרגיש "ממש עצוב" אבל מנסה להסתיר זאת. "אני לא באמת בוכה. זה כאילו אני בוכה בפנים, אבל אני לא מראה את זה," הוא אמר. "אני פשוט מנסה להישאר רגוע."

הילדים יצרו "להקה" עם בני דודיהם בשם "לוס פרימוס", ללא כלי נגינה אבל עם המון שירה. קלובר והנרי כתבו סדרת שירים על אסונות שהם מקווים לשיר עם בני דודיהם: "רעידת אדמה", "מפולת שלגים" ואחד פשוט בשם "אסון".

למרות שהשירים עשויים להישמע קודרים, ביטוי עצמי דרך מוזיקה ואמנות הוא חוזקה אמיתית כשילדים מבקשים להחלים, אמר לסקין.

אובדן חיית מחמד אהובה

קולט ליו טרוולון, בת 9, איבדה לא רק את ביתה אלא גם את ההאסקי האהוב שלה, ג'ון סנואו, בשריפת איטון.

כאמנית, היא מציירת ציור אחר ציור של כלבים מאז, או תמונות של מצבות שאומרות, "8 בינואר, נוח בשלום ג'ון סנואו אני אוהבת אותך," ואוספת פסלונים קטנים של האסקי.

"לא הייתי עצובה על הבית. הייתי עצובה על חיית המחמד שלי, החבר שלי," אמרה תוך כדי אכילת קערת אטריות ראמן בשולחן הבית השכור החדש של משפחתה. היא תיארה את החוויה כ"לאבד בן משפחה."

זה הדבר היחיד שקולט רוצה לדבר עליו. כששאלו אותה על ביקור אחרון בשרידי החרוכים של ביתה, היא ענתה, "הדבר המוזר הוא, ג'ון סנואו לא שרד, אבל הכדור של ג'ון סנואו שרד. היה עליו קצת אפר. ... אחד הזיכרונות האהובים עליי היה לקפוץ על גבו של ג'ון סנואו ולרכב עליו בבריכה."

כלים להורים לעזור בריפוי

הורים יכולים למלא תפקיד חשוב בעזרה לילדיהם לעבד טראומה ולהתחיל להחלים. ולעיתים קרובות, זה מתחיל במתן אפשרות לילד לדבר על מה שקרה בדרך המתאימה לגילו, ולהזכיר להם שהם בטוחים ומוגנים עם משפחתם עכשיו.

לילדים צעירים יותר, זה יכול לכלול עידוד משחק, אמנות וסיפור סיפורים עם צעצועים ובובות, אמר לסקין. לילדים מבוגרים יותר, יומן יכול להיות כלי שימושי.

לסקין מציע לבנות מחדש שגרות משפחתיות ככל האפשר, כולל זמני ארוחות ושינה קבועים, כדי לעזור להחזיר את תחושת השליטה שאבדה.

ומכיוון שילדים לוקחים את הרמזים שלהם מההורים, הוא אומר, חיוני שמבוגרים יעבדו את הטראומות שלהם עצמם. "אם ילד חש חרדה או דאגה של הורה, הוא יקלוט זאת ויכול לספוג ולשקף את הדאגות האלה."

תזמון אירועים כיפיים למשפחה לצפות להם יחד יכול גם להיות מרפא. "אתה חייב להסיח את דעתך. אתה לא יכול לאפשר לעצמך להיות בזה 24/7," אמרה לוין.