מבעד לעיני הלוחם: סא"ל במיל' אמיר גורן חושף את הגבורה והכאב של היום שקרע את לב האומה

מאת: ליטל לוקסנברג

בוקר שקט של שבת, חג שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. השמש מתחילה לזרוח על חופי ישראל, ובעוד רוב המדינה ישנה, סא"ל (מיל') אמיר גורן יורד לגלישת בוקר שגרתית. 41 שנות ניסיון קרבי מאחוריו, 8 מלחמות, ומאות מבצעים מיוחדים. גורן, נכה צה"ל, שנפצע קשה בלבנון וחזר ללחימה - חשב שראה הכל, הוא לא ידע שהיום הזה עתיד לשנות את חייו ואת חיי האומה כולה.

מגלישת בוקר שלווה לסיוט לאומי

"הים היה שקט, האוויר צלול", משחזר גורן (59) עיניו מביטות למרחק כאילו הוא שוב שם, ברגעים השלווים האחרונים: "ואז, בשעה 6:29, השמיים התמלאו ברקטות. ידעתי מיד שמשהו נורא קורה".

גורן, חלק מכוח הכוננות המטכ"לי לניהול משא ומתן, מיהר הביתה. בשעה 6:37 כבר קיבל פקודה להתייצב ביחידתו. "יצאתי על האופנוע שלי, האזעקות מייללות, פיצוצים של כיפת ברזל באוויר. אנשים שוכבים על הכביש, מנסים להתגונן. זו הייתה תחילתו של סיוט שלא יכולתי לדמיין".

כשהגיע ליחידה, המצב היה עדיין לוט בערפל: "לא היה לנו שום מידע מודיעיני", הוא מסביר, קמטים עמוקים מופיעים במצחו. "ידענו רק שעלינו לנוע דרומה ולהצטרף לכוחות הימ"מ בלחימה. חשבנו שאנחנו מתמודדים עם כמה עשרות מחבלים, לא היה לנו מושג על ההיקף האמיתי של הזוועות".

גורן וצוותו, 12 לוחמים בסך הכל, יצאו לדרך. הם נתקלו בחסימות כשניסו להגיע לצומת שדרות: "בצומת שדרות נכנסנו ללחימה", הוא מספר וקולו מתחזק, "חיסלנו כ- 15 מחבלים, אבל זו הייתה רק ההתחלה".

כשהגיעו לקיבוץ מפלסים, קיבלו מידע על קרב קשה 800 מטר משם. "ההחלטה שלא להתקדם לשם הצילה את חיינו", אומר גורן, הקלה ניכרת בקולו. "מאוחר יותר גילינו ש- 150 מחבלי נוחבה היו שם. הם חיסלו וחטפו כל כוח שהגיע".

אבל הזוועה האמיתית התגלתה בצומת רעים. גורן עוצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה: "מה שראינו שם... אין מילים לתאר. עשרות גופות, רכבים בוערים. שוטרים, חיילים, אזרחים, זה היה מעבר לכל דמיון, גם מפיקי על בהוליווד לא היו יכולים לדמיין זוועות ואכזריות שכזו".

קריאת החירום שהובילה לגבורה

ואז הגיע הרגע ששינה הכל. "פתאום", גורן מספר, קולו רועד מעט, "מפקד הכוח קיבל הודעה מהאחיין שלו. הוא צעק לעזרה, אמר שהוא נמצא במסיבת טבע בחניון רעים וזקוק להצלה דחופה והספיק לשלוח מיקום".

גורן מתאר את הדילמה הקשה שעמדה בפניהם: "היינו בדרך למשימה אחרת, אבל ידענו שאנחנו חייבים לנסות להציל אותו. קיבלנו החלטה לשנות כיוון ולנוע לעבר אזור המסיבה".

הצוות החל לנוע לכיוון, דרך שטח מלא מחבלים. "הדרך הייתה מסוכנת, ראינו עשרות גופות בדרך. צעירים וצעירות, קשורים, מעונים, ירויים מטווח אפס, זו הייתה זוועה בלתי נתפסת".

למרות הסכנה, הצוות המשיך להתקדם. "נתקלנו במחבלים, ניהלנו קרבות. בשלב מסוים נלחמנו נגד שלושה מחבלים עם תתי מקלע ורימוני יד במשך כמעט שעתיים", גורן מתאר עם ניצוץ של גאווה בעיניו, "לנו היו רק רובי סער, אבל הצלחנו לגבור עליהם."

ואז, ברגע של חסד בתוך הסיוט, הגיע רגע שגורן לא ישכח לעולם. "הגענו למקום בו נשלח האיכון בפעם האחרונה, התחלנו לצעוק 'צה"ל' ושמענו קריאות לעזרה", הוא אומר וקולו מתרכך, "מצאנו 12 ניצולים, ביניהם

האחיין של המפקד. הם יצאו אלינו מבועתים מהשיחים, אחד אחד, פצועים, שרוטים ומדממים. כשחיבקתי אותם, בכיתי. הם היו בגיל של הילדים שלי. הבטחתי להם שהכל יהיה בסדר, שאנחנו נגן עליהם".

גורן מתאר את הרגע המרגש כשהמפקד פגש את אחיינו: "זה היה רגע של אור בתוך החשכה, לראות את ההקלה והשמחה על פניהם, למרות כל הזוועה מסביב, זה נתן לנו כוח להמשיך".

בזכות אזרח אמיץ אשר החליט להיכנס לשטח האש ללא נשק, עם הטנדר שלו ולאסוף פצועים הצליחו גורן וצוותו להעמיס את הניצולים שהוחזרו בבטחה למשפחותיהם.

המיגונית: עדות אילמת לזוועות בלתי נתפסות

אבל המשימה עוד לא הסתיימה. גורן ממשיך לתאר את הקרב בקיבוץ בארי, את שעות הלחימה הארוכות עד הגעת התגבורת: "ראינו מחבלים מסתובבים בקיבוץ כאילו היו בטיול", הוא אומר, זעם מהול בכאב בקולו, "הם ירו לכל עבר, הציתו בתים, חטפו אנשים. כל רגע היה מאבק".

גורן וצוותו התקרבו לקצה הקיבוץ, עיניו ננעצות במבנה בטון קטן וחסר חלונות – מיגונית, שלימים נקראה "מיגונית המוות" הוא אומר, קולו נשבר, "לא היינו מוכנים למה שמצאנו שם". הוא מתאר את הרגעים המתוחים כשהתקרבו למבנה: "היינו זהירים, קראנו 'צה"ל כאן', אבל לא הייתה תשובה. רק דממה מחרידה".

כשהתקרבו נגלה בפניהם מחזה שירדוף אותם לנצח. "לא יכולנו להיכנס" גורן אומר, קולו רועד, "המיגונית הייתה... היא הייתה מלאה בגופות. דם כיסה את הכל. זה היה בלתי נתפס". גורן משתתק לרגע, מנסה לאסוף את עצמו, "אנשים שחיפשו מקלט, ביטחון. וכולם... כולם נרצחו באכזריות שאין לה שם.זה היה הרגע שהבנו את עומק הזוועה, מקום שאמור היה להיות מבטחם האחרון הפך למלכודת מוות. הרוע שראינו שם... זה משהו שקשה להכיל". גורן משתתק לרגע ועיניו מתמלאות דמעות.

"ימים לאחר מכן", הוא ממשיך בקול רועד, "גיליתי שבתם של חברים טובים שלי הייתה שם, במיגונית הזו, זה הפך את הטרגדיה למשהו אישי עוד יותר. פתאום, זה לא היה רק אירוע נורא שקרה לאנשים שלא הכרתי. זו הייתה ילדה שראיתי גדלה, שישבה איתנו לארוחות שישי".

"הידיעה הזו", הוא ממשיך, "שינתה משהו בתוכי. זה לא היה רק על המשימה או על המדינה. זה הפך להיות על המשפחות, על החברים, על הקהילה שלנו. הבנתי שהכאב הזה, האובדן הזה, ילווה אותנו עוד שנים רבות".

גורן מסיים בנימה של נחישות מהולה בכאב: "כל פעם שאני חושב על המיגונית הזו, על הבת של החברים שלי, על הצעירים שחייהם נגדעו מוקדם מדיי, אני מרגיש מחדש את הכאב העמוק. אבל זה גם מזכיר לי למה אנחנו

ממשיכים להילחם, למה אנחנו חייבים להיות חזקים- כדי שאף משפחה לא תצטרך לחוות את הכאב הזה שוב. המיגונית הזו הפכה לסמל. סמל לאכזריות חסרת הגבולות שנתקלנו בה, אבל גם תזכורת לחובה שלנו- להגן, לזכור, ולהבטיח שזה לעולם לא יקרה שוב".

"כל פעם שאני נזכר במיגונית הזו", הוא מסכם, "אני מרגיש מחדש את הכאב, אבל גם את הנחישות. נחישות להמשיך, לחזק את ההגנה שלנו, ולכבד את זכרם של אלה שנרצחו כל כך באכזריות".

כשסוף סוף השתלט צה"ל על המצב, התחוור היקף האסון. "בתים הרוסים, משפחות שלמות שנרצחו, אנשים שנחטפו", גורן מתאר, "הקיבוץ היפהפה הזה הפך לשדה קטל".מאז ה-7 באוקטובר המשיך גורן עוד 240 יום.

מחורבן לתקומה

אבל הסיפור של גורן לא מסתיים באותו יום נורא. היום, הוא מקדיש את חייו להעברת הלקחים שלמד: "אנחנו חייבים להיות ערניים, מאוחדים, ומוכנים", הוא מדגיש, "אבל מעל הכל, אנחנו חייבים לזכור את הכוח שגילינו בתוכנו".

גורן, שהקים את המכון הבינלאומי למחקרי הגירה וביטחון IIMSR ומלמד קרב מגע במסגרת התנדבות לקהילה, רואה בחינוך ובהעצמה את המפתח לעתיד בטוח יותר: "כל אחד יכול להיות מנהיג, זה לא על התג, על הכתף, אלא על היכולת להניע אחרים לפעולה ברגעי משבר".

עיניו של גורן מתרככות כשהוא מדבר על הדור הצעיר: "הם המפתח לעתיד בטוח יותר. כשאני רואה את הנחישות בעיניהם, את הרצון שלהם לשנות ולהשתנות, אני מתמלא תקווה".

גורן מאמין שהחוסן הלאומי שלנו תלוי ביכולת שלנו לגדל דור שמבין את המורכבות של העולם סביבנו, אך עדיין מאמין בטוב שבאדם: "אנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו להיות חזקים, כן, אבל גם אמפתיים. להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם לדעת ליצור דיאלוג ולבנות גשרים".

מעבר לעבודתו עם בני נוער, גורן גם מעביר הרצאות למנהלים ואנשי עסקים: "הלקחים משדות הקרב רלוונטיים לכל תחום בחיים, מנהיגות תחת אש, קבלת החלטות במצבי לחץ, בניית צוות מלוכד - אלה כלים שכל מנהל צריך".

אחת ההרצאות המבוקשות ביותר שלו עוסקת בהתמודדות עם פוסט-טראומה: "זה נושא שנוגע בכולנו, במיוחד מאז השבעה באוקטובר, לא רק חיילים חווים טראומה. כל אחד מאיתנו מתמודד עם אתגרים ומשברים. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים ומצליחים לצמוח מתוכם".

גורן משתף מניסיונו האישי: "עדיין ישנם לילות שאני לא מסוגל לישון", הוא מודה. "תמונות מהקרב רודפות אותי אבל למדתי שהדרך להתגבר היא דרך שיתוף, תמיכה הדדית, ספורט ומציאת משמעות".

כשנשאל על המסר העיקרי שהוא רוצה להעביר, גורן מהרהר לרגע: "אני רוצה שאנשים יבינו שגם ברגעים הקשים ביותר, יש תקווה. ראיתי את הרוע במלוא עוצמתו, אבל ראיתי גם אנשים טובים הופכים לגיבורים

ברגע אחד של אומץ. ה- 7 באוקטובר שינה אותנו, אין ספק. אבל הוא גם הראה לנו מי אנחנו באמת - עם חזק, אמיץ, ומאוחד. עכשיו המשימה שלנו היא לקחת את הכוח הזה ולבנות ממנו עתיד טוב יותר".

גורן מסיים בקריאה לפעולה: "כל אחד מאיתנו יכול להיות המגן של מישהו אחר. כל אחד יכול להיות האור בחשכה של מישהו אחר. זו המשימה שלנו כחברה, כעם".

מחושך לאור: המסע הממשיך של אמיר גורן

כשאנו נפרדים, גורן מחייך חיוך קטן אך מלא תקווה. עיניו, שראו כל כך הרבה כאב, מבזיקות עכשיו באור חדש: "אנחנו עברנו את החושך הגדול ביותר", הוא אומר בקול שקט אך מלא נחישות, "ייקח לנו זמן להחלים אבל באמת שהגיע הזמן שלנו להאיר. לא רק עבור עצמנו ומשפחותינו, אלא עבור דור העתיד כולו".

הוא מסביר את כוונתו: "מה שחווינו ב- 7 באוקטובר היה טרגדיה בקנה מידה שקשה לתפוס. אבל מתוך החושך הזה, ראינו גם את האור הגדול ביותר - את האחדות שלנו, את הנחישות שלנו, את החוסן שלנו כעם, כחברה, כקהילה".

גורן ממשיך, תוך שהוא מניח יד על כתפי: "עכשיו, המשימה שלנו היא לקחת את הכוח הזה, את האור הזה, ולהפיץ אותו. להראות לעולם שגם אחרי הטרגדיה הנוראית ביותר, אפשר לקום. אפשר להתחזק. אפשר להמשיך

קדימה. כשאני מדבר על להאיר את העולם, אני מתכוון שעלינו לשתף את הלקחים שלמדנו. על חשיבות האחדות, על כוחה של הקהילה, על היכולת להתמודד עם טראומה ולצמוח ממנה. אלה דברים שרלוונטיים לכל אדם, בכל מקום".

לבסוף, גורן מסכם: "האור שלנו, שנולד מתוך החשכה הגדולה ביותר, יכול להיות מקור השראה ותקווה לאחרים. זו האחריות שלנו עכשיו - לא רק לזכור ולכאוב, אלא גם לבנות, לצמוח, ולהאיר את הדרך קדימה. זה המסר שאני מעביר בכל הרצאה, בכל שיחה, בכל מפגש. כי בסופו של דבר, זה מה שיבטיח שהקורבן של אלה שאיבדנו לא היה לשווא".

כעת, יש לכם הזדמנות ייחודית לשמוע את סיפורו מפיו בהרצאה מרתקת ומעצימה. גורן מציע מגוון הרצאות העוסקות במנהיגות בעת משבר, התמודדות עם פוסט טראומה, בניית חוסן אישי וקהילתי, וכיצד להפוך אתגרים להזדמנויות. בין אם אתם מנהלים, אנשי עסקים, מחנכים או פשוט אנשים המחפשים השראה - הרצאותיו של גורן יעניקו לכם כלים מעשיים, תובנות עמוקות, ומבט מרענן על החיים.

לתיאום הרצאה ופרטים נוספים

וואטסאפ:  972-54-9991909 +

 litalozion@gmail.com