ראשית יש להקדים ולומר - עמית סגל עושה דברים מדהימים למען העם בישראל. יש לו זכויות. במיוחד בכל הנושא של תרומות לחיילים, יחידות, מילואימניקים, ובכללי הוא אכן נראה אדם פטריוט ולאומי.

ובתוך כך, סגל הוא כבר מעבר לעיתונאי - הוא מותג. וכגודל המותג - גודל האחריות. או כך לפחות היינו רוצים לחשוב, במיוחד עם רקע אמוני וכאשר אדם בא מבית ערכי ומשכיל כזה שבו גדל.

אין צורך להציגו - עמית סגל, הוא אחד השמות המוכרים ביותר בתקשורת הישראלית, ומעורר לא פעם ביקורת חריפה אשר באופן ביזארי מגיעה דווקא מהשמאל.

הביקורת השמאלית כל כך הזויה משום שלדעת כל היסטוריון מקצועי החוקר את תולדות הציונות (כמוני), נדמה כי סגל דווקא משמש לא אחת כמגן מעולה לגדול היונים בהיסטוריה הציונית מאז אבא אבן - בנימין נתניהו.

אכן, למרות הכישרון והיכולות הרטוריות, יש אנשים מבולבלים, כאלה הסבורים שנתניהו "ימני", הסבורים כי סגל משמש ככלי שרת לימין.

אך אם נתניהו אינו ימני (כפי שברור ממעשיו), אזי ברור שגם הניסיון לתאר את הנטיות של סגל ככאלה בגלל יחס אוהד בעבר או בהווה לכאורה לביבי, אינה בהכרח מדויקות (למרות שהוא אכן כן בצד הימני של המפה). למעשה, המחשבה של השמאל כי סגל הינו 'עיתונאי ימני' מבוססת על דיכוטומיות כוזבות שסגל בעצמו מהדהד לא אחת (כגון 'ביבי נגד מערכת המשפט' - אף שהם עובדים ביחד מ-1996, או "ימין מול שמאל", אף שנתניהו כבר עקף משמאל את רבין).

בתוך כך, הוא אכן מיצב עצמו, בעיקר בשל עמדות ניציות יחסית בנושאי מדיניות וביטחון, ותמיכה (ראויה לשבח) ברפורמה המשפטית - כעיתונאי 'ימני'.

אך עתה עברנו את השלב הזה. עתה אין לנו פריבילגיה לעסור בכך, שכן נושא המאמר אינו ימין או שמאל, אלא אמת מול שקר. ואחריות מול הפקרות - ובעיקר מסגור עיתונאי הוגן אמפירי ורציונלי כמצופה מבן למשפחת סגל.

והשבוע נראה כי הדברים הגיעו לשיאי אבסורד כאשר כינה את דוד לוי "שר החוץ האגדי". לא יאמן.

אני לרגע חשבתי שסגל דיבר על גולדה מאיר שכיהנה כשרת החוץ במשך 9 שנים גורליות בין 1956 ל-1965.

בכל מקרה, נשוב לנושא - במאמר זה אטען כי סגל

מסיט את השיח מהאידאולוגיה והמדיניות אל הפוליטיקה הקטנה.
הפך הסטה זו לסטנדרט מסוכן ביותר בתקשורת הישראלית - במדינה שאין לה פריבילגיה זו בימים אלה
משתמש בכוח השפעתו להתמקד לא אחת בעניינים שוליים
ובכך - שלא במתכוון ואולי אף לא ביודעין משרת אינטרסים של פוליטיקאים שמעוניינים בשיח לא רציני.

לאחר מכן סגל כבר יכול לבקר אותם, לחלק ציונים ולצקצק. אך על מה הוא מצקמק למען השם? הרי מי איפשר להם להדהד את המסרים המעובדים האלה לכתחילה לפני ה-6 באוקטובר?.

אין ספק, יש פה דינמיקה שבה התקשורת יוצרת פוליטיקאים שהם מפלצות אגו משום שהיא מוכנה לשדר כל הזיה שלהם, ולהעלים כל חטא שלהם.

ההתמקדות ברכילאות בעוד העם נתון למלחמת קיום, היא המאפשרת את היזאת והיא הימשכות מעגל החטא.

האם רכילות פוליטית הפכה למנה עיקרית?

אחת הביקורות המרכזיות על סגל היא נטייה להתרכז בפוליטיקה הקטנה, במקום לעסוק באידאולוגיה ובמדיניות ציבורית כנדרש.

יתכן והוא חושש כי אם המסרים לא יעברו - אנשים ילכו למקורות אחרים. אך גם אם זה המצב, אסור לו להיות מונע מחשש זה.

במקום להעמיק בסוגיות מדיניות וביטחוניות ולספק ניתוח מקצועי ומאוזן, סגל לא אחת מתמקד בספקולציות של מאבקי כוח שוליים ולא חשובים אשר הוא צובע באומנות שגובלות ב-Feel Good News. כיף לצפות בו, הוא חמוד. הוא מתוק. הוא עוקצני וחד. אבל לעתים מרוב החיוכים אנו שוכחים שישראל היא מדינה בסכנת השמדה מידית כמותה לא היתה מאז 1947.

ולא, לא מדובר בקנתרנות יקית של אנשים עם צווארון סגור, כותב השורות הוא בן 35 שגם אוהב לצחוק. מה לעשות, שהפוליטיקה היא עסק רציני. ואפשר לצחוק רק אחרי שמנצחים - וכרגע איננו שם עדיין עמית. ואתה יודע זאת.

גישה זו אשר אתאר כקלילה וכמעט פרסונלית ופמיליארית (ובשל כך רכילאית במידה גם בעיני כהיסטוריון ישראלי) לפוליטיקה - על אחת כמה וכמה אם מדובר בדיני נפשות - לא אחת חוצה את הגבול שבין בידור לחדשות, ומונעת מהציבור לבחון את ההקשרים הרחבים יותר ואת ההשלכות העמוקות של המדיניות הממשלתית על קיומה של המדינה ולא שאלות ג'ובים, תיקים ויחסים - פחות ראוי לחדשות כרגע. בכך הגישה הזו מנרמלת וחושפת את הציבור ליפול כקורבן ללופים פתטיים ולא אינטליגנטיים של רכילאות קטנה המשודרים מדי יום בערוצי הטלוויזיה ברוב הערוצים - ולהעמקת משבר האמון שנוצר מאז ה-7 באוקטובר.

קהל שבוי ובכי

סגל נהנה מקהל נאמן המוכן לקבל דבריו כאמת.

קהל זה, מאמין בו עמוקות ומגלה הערצה ליכולתו לדלות פרטי מידע (לעתים חשובים באמת), ומקבל מסגור מסרים המספקים בעיני לא אחת תחושת קורבנות ימנית טיפוסית שגם נתניהו יודע לינוק ממנה הקיימת בקרב השומעים.

בהתעכבות בצביעות, בשקרים, בטעיותיו וברפיסותו של השמאל - סגל בכישרונו הרטורי - נוטה לא אחת להתעלם מכך שאותה רפיסות, שקרים, וצביעות משותפת גם לשלטון נתניהו.

מדוע לומר שהציבור הלאומי קורבן של בג"ץ, אבל לא של נתניהו?. אחת ולתמיד..?

במקום לומר זאת בפה מלא - הוא ממשיך לא אחת עם נראטיב הימין מול השמאל הכוזב - שמשרת את ביבי, אותו ביבי אשר בחולשתו המדינית והביטחונית הפושעת מסכן את ישראל.

הגישה הזאת יוצרת תמונה מעוותת ולא מאוזנת של המציאות הפוליטית בישראל. ומעודדת כשל חינוכי בתוך הציבור הימני (עמו מזוהה גם כותב שורות אלה)

מסר ימני מפוקפק

במקום לבקר את אלה שאינן מקדמים מדיניות ימנית אמיתית ומעמיקה, סגל עושה רושם לא אחת לצופה מן הצד, להדיוט, או להיסטוריון, כמי שמתווך לציבור מסרים מבית היוצר של טופז לוק - ולעתים גם בלי שום אזהרת צריכה. מדוע הוא מתווך רטוריקה וסיסמאות אלה - בלי להזכיר לנו שביבי שקרן פתולוגי?.

שאלתי את אחד מיועצי נתניהו (השם שמור במערכת) על כך, "מדוע סגל פשוט מעביר את המסרים האלה בלי שום אזהרת קריאה?".

אותו יועץ לשעבר, דמות מוכרת ובכירה מאוד בימין הישראלי, אמר - "תראה הוא פשוט מעריך כוח". יכול להיות, אינני יודע.

האם זו הדרך עמית?. לדווח בלי לספק ביקורת על היעדר הפתרונות האמתיים לבעיות השונות מצד מושא הדיווח?. היום מוקדם יותר עשית זאת עם מירי רגב. כל הכבוד. מצפה בעתיד לאותו הדבר עם נתניהו. שכן הגישה ההגנתית הזו כלפי השקרן הגדול בהיסטוריה היהודית המודרנית מחזקת את התמיכה הציבורית בו בלי להציג פתרונות ממשיים לבעיות החברתיות, הכלכליות והביטחוניות של ישראל - ואתה כפטריוט, צריך להזדעק ולהזדעזע מכך.

השפעה על הציבור

ההשפעה של סגל על הציבור רבה. בכוחו לעצב דעת קהל ולהשפיע על סדר היום הציבורי. שימושו בדיכוטמיות כוזבות "ימין מול שמאל", שאבד עליהן הכלח לצד העדר הביקורת על הרשות המבצעת הרופסת והשמאלנית, מאפשרים לשמר את תמיכת הציבור בנתניהו ובממשלתו, ולמנוע מהציבור להבין את ההשלכות האמתיות של המדיניות הממשלתית שמובילה להרס העם היהודי וביטחון ישראל.

סגל מציג את עצמו כעיתונאי אובייקטיבי ומקצועי, אך לדעתי כנופיית נתניהו מנסה להיעזר בו ככלי להסטת השיח מהרובד האידאולוגי בו ביבי וסגל פחות חזקים, אל הרובד הפוליטי בו הם מומחים בשיווק המונים.

הנטייה לעסוק ברכילות ואנקדוטות פוליטיות כאילו מדובר בנושא עמוק ברמת 'תולדות ההגנה וההתיישבות'; חוסר הביקורת על נתניהו והביקורת על השמאל (שאכן ראוי לביקורת רבה!); מייצרים חזרה אל שיח ה-6 באוקטובר. שיח שהעם מכור לו. ולצערי העם ממשיך לקבל את המנה היומית שלו ממקורות כאלה ואחרים.

הציבור צריך להיות מודע לאופן בו סגל משתמש בכוחו ובפלטפורמה שלו, ולהבין את ההשפעות השליליות של הגישה הזו על השיח הציבורי, היהדות, והדמוקרטיה בישראל.

אין ספק - משכילים יותר מקריאת הדרופים האלה בטלגרם אתם לא תצאו.

השאלה היא האם ישראל גם מתחזקת מכל זה?.