רגע לפני שהוא עולה על מטוס לעיר המלאכים, שוחחתי עם דויד ברוזה, אחד הזמרים האהובים בישראל, על הופעות ההתנדבות שלו בגבול הצפון ובקיבוצים ברחבי הארץ מאז אירועי הטרור של ה-7 באוקטובר. הרצון לחבר ולאחד את הישראלים. התמודדות עם גל האנטישמיות העצום שפקד את ארצות הברית והפגנות השנאה בניו יורק, עיר מגוריו. הגעגועים לחברו הטוב יהונתן גפן ז״ל, וגם על ההופעה הקרובה בלוס אנג׳לס
דצמבר האחרון, ממש בשיא מלחמת ״חרבות ברזל״ קהילות ישראליות בכל רחבי ארצות הברית ניסו להתחיל ולהבין את הטראומה הבלתי נתפסת של ה-7 באוקטובר לצד מאמציהם לסייע למדינת ישראל המדממת. אל תחושות העצב והדאגה הגדולים של יהודי הגולה הצטרף תסכול עמוק ואמיתי מהחיים הרחוקים מהארץ אותה הם אוהבים.
אז, בשיא הספונטניות, הגיע דויד ברוזה לעודד ולחבק. הוא התנדב להופיע בבית הכנסת עדת אריאל בלוס אנג'לס. ברוזה, יחד עם הגיטרה האייקונית שלו ורפרטואר של קלאסיקות ישראלית כמו: ״סיגליות״, ״האישה שאיתי״, ״מתחת לשמיים״ ו״יהיה טוב״, איחד קהל מכל טווחי הגילאים שהתכנס בעיקר כדי להיות ביחד ולחלוק רגעים של בריחה אל המוזיקה הישראלית שהם כל כך אוהבים.
בתחילת יוני בורזה יגיע שוב, אך הפעם להופעה גדולה בתיאטרון סבן בבוורלי הילס. הוא יופיע עם אותה גיטרה בלתי נגמרת שנבנתה במיוחד עבורו ב-1996. בכל הופעה הוא פורט עליה במקצבים מטורפים, מניף אותה באוויר ומתופף עליה ברגש ואקסטזה יוצאי דופן.
ברוזה: ״התחלתי להופיע עם הגיטרה הזו בשנת 2006 עם להקת הקצב ״מיומנה״. הגיטרה הקודמת לא עמדה בעינויים שהעברתי אותה. אני לא מרחם על הגיטרה; היא צריכה להפיק עבורי את הסאונד, את הרגש והעומק שאני רוצה לקבל ממנה. וחשוב לי שהקהל יהנה מכל הרבדים האלו״.
בגיל 68 ברוזה מפגין אנרגיות בלתי פוסקות. הוא חיי בניו יורק עם אשתו, נילי לוטן, אחת ממעצבות האופנה המצליחות בארצות הברית, אך מבלה בישראל לפחות 10 ימים בכל חודש. בשאר הזמן ברוזה יוצא להופעות דרך קבע באריזונה, שיקגו, לוס אנג'לס וטורונטו.
בנוסף, כבר למעלה משלושה עשורים שהוא מעלה בכל שנה את מופע הכריסמס הגדול שלו בניו יורק.
דויד, איך את אוהב את החיים בניו יורק?
"כבר גרתי פעם בניו יורק, עזבתי ב-1999 ועברתי לספרד. חמש שנים לאחר מכן חזרתי לגור שוב בארץ. אני אוהב את נילי, היא הכל בשבילי, היא הסיבה שעברתי לגור שוב בניו יורק; אם היא הייתה חיה בעיר אחרת הייתי חי איתה שם.
כשהתחילה מערכת היחסים עם נילי זה היה ברור שהיא לא יכולה להעביר את העסק שלה לתל אביב, אבל אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ולעשות גיחות לארץ להמשיך ולקדם דברים. אז ככה זה הסתדר.
תשמע, ניו יורק היא לא מקום נורא לחיות בו. מדובר באחת הערים המגרות בעולם.
יש פה סצנה ענקית של מוזיקאים נפלאים וגם המון צעירים אמריקאים ישראלים; בוגרי רימון, ניו סקול או ברקלי שמגיעים לכאן ומתחילים את הקריירה שלהם.
בשנים האחרונות יצא לי לעבוד עם עומר אביטל- שהוא אחד מנגני הג'אז קונטרה בס הכי מוכשרים בעולם. הוא הכיר לי דור צעיר של מוזיקאים מדהימים בני 28-29 ברמה הכי גבוהה שיש והם כולם חיים פה בניו יורק.
אנחנו מנגנים ביחד וגם עשינו כמה פרוייקטים של ג׳אז שזה תחום שלא נגעתי בו שנים. עשינו את האלבום TFILA שכולל מוזיקה של 14 תפילות יום שישי. כאדם חילוני חשבתי שאני הכי לא מתאים לפרויקט הזה, אבל הם התעקשו ובאמת יצא אלבום נפלא שמלווה גם בהופעות חיות״.
בשבועות האחרונים אנחנו נחשפים לגל אנטישמיות גדול והפגנות באוניברסיטאות בניו יורק וגם בלוס אנג'לס. כיצד אתה חווה את התקופה הזו שם?
״יצא לי לחוות תגובות אנטי ישראליות בהופעה אחת שהייתה לי. כל הצוות החליט שהוא לא רוצה להיות שם בגלל שאני ישראלי או קשור לישראל והם כולם עזבו וההופעה בוטלה.
יש המון דוגמאות כאלו: היו אולמות קונצרטים שביטלו הופעות לראפר מתיסיהו כי הם לא רצו לקחת סיכון. ניסו לבטל הופעות לישי ריבו אבל לא הצליחו כי דודי אזולאי (בעלי חברת ההפקות Teev) הוא פייטר מטורף והוא מצא מחליפים.
אני מקווה שאני לא אתקל בתופעות האלו בסיבוב הקרוב. תראה, שזה שסטודנט צעיר בן 19 מפגין כי בא לו להיות אנרכיסט זה לא משהו חדש. הבעיה היא עם אותם פרופסורים באוניברסטאות שמנחים את הסטודנטים, מלבים את האש ולמעשה עושים שימוש בסטודנטים כדי לנסות לבצע מהפכה על פי הדעות שלהם. הרי אותם מרצים יודעים שמהפכה כזו לא תחזיק מעמד עשר דקות עם חמאס. המטרה של חמאס זה לחסל יהודים בכל העולם.
אני רק מתפלל שהחטופים יחזרו הביתה ושהמערכה הזו תסתיים. אז אתה תראה שגם שההפגנות האלו יפסיקו והם יעברו להפגין על דברים אחרים כמו האקלים או הממשל״.
״אני מת על החברה הישראלית; לצד כל הקשיים יש בה יופי עמוק ועצום״
אמנים אמריקאים רבים לוקחים חלק במחאה ויוצאים בפומבי נגד ישראל. יצא לך להתעמת איתם?
״זו באמת תקופה מאוד לא פשוטה. אבל אני מלמד את כל החברים שלי פה על מה שקורה בישראל. אני עובד עם סטיב ארל; אמן מאוד גדול, עשינו ביחד את האלבום East Jerusalem West Jerusalem לפני עשור בערך. לקחתי אותו למיצג של הנובה בניו יורק. הוא ממש נשבר שם. הוא התחבר לכל הסיפור שלנו ושל מדינת ישראל.
עכשיו כשהוא מופיע על הבמה הוא מדבר על ישראל ועל המצב בעזה. אם הקהל צועק לו ״פרי פלסטין״ אז הוא עונה להם ׳שאט דה פאק אפ׳, ושואל אותם ׳הייתם בישראל בכלל? אם לא, אז תשתקו, אין לכם מה להגיד׳. אני מקבל תמיכה מהמון אמנים בתעשיה, הם רוצים לדעת עוד דברים עליי ועל מה המצב בישראל.
אני מביט גם בנילי. היא באמת מגדולות נשות האופנה בעיר היום. היא עובדת עם מפורסמים כמו ג'יג'י חדיד, ביונסה, ליידי גאגא, דמי מור ועוד המון. היא מנהלת חברה, יושבת מול אנשים צעירים ופתאום יש לה פרץ דמעות כי היא בת לניצולי שואה; הורים שברחו אחרי המלחמה לפלסטינה שהפכה לישראל.
הם חשבו שהם בנו מקום מקלט בטוח להם ולילדים שלהם. אז נכון, היו מלחמות בדרך אבל אף אחד לא צפה את המבחן הנוכחי שכולנו עוברים עכשיו״.
היכן תפסו אותך אירועי הטרור של ה-7 באוקטובר?
"בארץ, לבד, נילי הייתה בניו יורק. לפני השביעי באוקטובר יצאנו לסיבוב הופעות מיוחד בישראל לכבוד 40 שנה לאלבום 'האישה שאיתי'. בדרך כלל אני לא חוגג אלבומים אבל הפעם החלטנו לעשות משהו מיוחד.
קבענו 40 הופעות בכל רחבי הארץ ולאחריהם המשכנו ל-50 ו-60, זו הייתה היסטוריה. בהמשך החלטנו לעשות הופעות בגוון יותר אישי ואינטימי ואפילו הגענו לברים קטנים ברחבי הארץ והופענו מול קהל של 100 איש כדי לתת לכולם הזדמנות להיות חלק מזה.
לילה אחרי ההופעה, בשש וחצי בבוקר, שמעתי את האזעקה ומיד הדלקתי את הטלויזה לראות מה קורה. השארתי אותה פתוחה כל היום, אבל ב- 12 בלילה סגרתי אותה סופית ומאז לא הדלקתי אותה שוב. החלטתי שאני נכנס לעשיה. התחלתי להגיע לכל התושבים המפונים באשדוד ובכל הקיבוצים וידעתי שאני רוצה לבוא אליהם נקי. לפני ההופעות אני תמיד ניגש אל הקהל ומשוחח איתם, שומע את הסיפורים שלהם ועל כל מה שהם עברו. אני רוצה לקבל את האינפורמציה האמיתית מהם ולא משהו מתומצת ממהדורת החדשות. אני מתייחד עם הקהל ואז עולה להופיע עבורם, לשמח אותם ולהתחבר דרך המוזיקה. עשינו כבר 150 הופעות בכל רחבי הארץ ובגבול הצפון ואנחנו נמשיך לעשות עוד״.
ב-1982 הוצאת את האלבום ״קלף״ ומלחמת לבנון קטעה את סיבוב ההופעות שלו. יצאת למילואים להופיע בפני חיילים בחזית ומאז חלק מהשירים שלך יזכרו תמיד כשירי מלחמות. המצב הנוכחי מחזיר אותך לתקופה ההיא?
״פלשביקים ממה שעבר עליי ב-82 היו לי כבר במלחמת לבנון השניה ב-2006. אז הבנתי למעשה מה קרה לי במלחמת לבנון הראשונה. הכל התפרץ החוצה, הבנתי מה זה הלם קרב, הבנתי את ההרגשה שכל החזה שלי עומד להתפוצץ כמו אבן כשהופיעה הקטיושה הראשונה.
מתחילת המלחמה חזרתי ואני עדיין חוזר לגבול הצפון ולכל הקיבוצים. חיזבאללה מפצצים בעיקר כדי לזרוע פחד וכדי שלא תהיה הרגשת ביטחון באזור הצפון. הם יפסידו בסופו של דבר. אנחנו שבט אחים שהתיישב בארץ כדי לבנות את הבית שלנו, להגן על עצמנו ולהיות חזקים.
נכון, הרבה טעויות נעשו בדרך, יש הרבה על מה לגשר ומה לעשות מבחינה חברתית. אבל אני מת על החברה הישראלית; לצד כל הקשיים יש בה יופי עמוק ועצום״.
כיצד ישפיעו לדעתך אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה על המוזיקה הישראלית?
״ההשפעה כבר החלה. יש המון שירים בארץ על החבר שלא חזר ועל התקופה הקשה שאנחנו עוברים. כל האמנים מתעסקים בזה. זו הולכת להיות תקופה מאוד לאומנית; אנחנו כבר רואים שירים כמו ׳עם ישראל חי׳ של אייל גולן ומבינים שזה מה שמתבקש להשמיע מעל גלי האתר.
אני חושב שההשפעה תהיה אפילו יותר עמוקה ממלחמת יום כיפור כי הפעם האירועים האלו תפסו כל פינה בחברה הישראלית.
זה לא יאמן שאנחנו כבר בשמונה חודשים של מלחמה. מעולם לא היה דבר כזה.
מלחמת יום כיפור הייתה חודש ומלחמת ההתשה הארוכה הייתה כמה חודשים עד שהסתיימה. במלחמה הנוכחית אנחנו אפילו לא רואים את הסוף״.
קיבלת השראה ליצירה בתקופת המלחמה?
״בין כל ההופעות למפונים ולניצולים עשיתי עם אברהם טל את ״שמע ישראל״- השתמשתי בזה כפרוזה אבל לא כתפילה; זה היה מסר לישראלים של תקשיבו, בואו נתפלל לכל הילדים ולצבעים שבתוכנו. זו הייתה גם הדרך שלי לנסות ולעודד את עצמי״.
רגע אחד בשירים שלך שאתה אוהב במיוחד?
״הרגע הזה קורה בכל פעם שאני שר את 'יהיה טוב'; זה שיר שלא מפסיק להוביל ולרגש בכל מקום שאני מופיע בו, הוא תמיד תופס את כולם. מבחינת המבנה שלו 'יהיה טוב' הוא שיר מג׳ורי ולא שיר מינורי, לכן הוא מרים את האווירה אבל בצורה שקטה״.
אמן ישראלי שאתה אוהב במיוחד?
״יהונתן (גפן) חסר לי כל יום! הוא היה נוהג לומר שאנחנו זוג כמו דוד ויהונתן מהתנ״ך. היינו ממש נשואים אחד לשני 46 שנים ללא הפסקה וללא הפוגה. אלו היו ממש חיים שלמים כי הייתי בחור צעיר כשנפגשנו, רק בן 22.
יש את כל התקופה של הכבש השישה עשר והמון שירים שבנויים על ההיכרות שלי איתו. המוות של יהונתן התרחש בפתאומיות: נפגשנו כמה ימים לפני שהוא נפטר ואז הייתי בחו״ל, התכתבנו בחמישי ובשישי הוא כבר לא היה. זו הייתה הפתעה גמורה עבורי כי היו עוד כל כך הרבה דברים שתכננתי לעשות איתו.
אני כל כך מתגעגע לשיחות היאוש שלנו- הוא תמיד היה כל כך מיואש מהמצב בארץ ומהחיים ואני הייתי יותר אופטימי. אבל אני לא עברתי את מה שהוא עבר בחיים, היו לי חיים שונים משלו והוא אהב את השוני בינינו. רק לשמוע את הקול שלו היה מרגיע אותי, עשה לי טוב והעיף אותי קדימה״.
בחודש הבא אתה מגיע להופעה בתיאטרון סבן בבוורלי הילס, למה הקהל יכול לצפות?
״כן, אני פותח את סיבוב ההופעות שלי אצלכם בלוס אנג'לס. זאת תהיה הופעה אישית וישירה, אני והגיטרה. אני הולך להביא את כל האנרגיות שלי, אני ׳נופל על החרב׳ כל לילה, לא חוסך מעצמי כלום ומנסה לרגש את הקהל שלי לפחות כמו שאני מתרגש.
לקהל אני רוצה לומר: אתם נכנסים מהרחוב לאולם התיאטרון ואני אאסוף אתכם איתי למסע. בסופו אחזיר אתכם למקום ממנו אספתי אתכם. אבל למשך שעתיים וחצי אני רוצה להעיף אתכם עם שירים וסיפורים שיקחו אתכם למקום אחר, זה מה שאני יודע והכי אוהב לעשות״.
