זה לא רק הם שנרדמו בשמירה, זה גם אנחנו שנרדמנו באמצעות סיסמאות נבובות ונתנו להם להמשיך לשמור עלינו אחרי ה-7 באוקטובר
ביום כיפור שבר האמון בצה"ל ובהנהגה הותיר רושם עמוק ורב-דורי.
אך כיום, שלא כאז, אוכלוסיית המדינה, וגם ההנהגה, הדרדרה מבחינת הנורמות שלה.
את הרמטכ"ל דדו ליוו מאבטחים חמושים כדי שלא יתאבד מרוב בושה, גולדה מאיר שקלה להתאבד, שרים בכירים (לא גלית דיסטל) התפטרו מיד לאחר המלחמה.
והציבור, לא היה פתי מספיק להאמין שהמלחמה נלחמת לאחר שחיילי המילואים שוחררו.
לבסוף ההנהגה נתנה את הדין, והציבור תבע והשיג תיקונים כאלה ואחרים, צה"ל שוקם, וישראל השיבה את הרתעתה.
כיום אין זה המצב. לא רק משום שישראל נתונה בפיגור ברבדים הטופוגרפיים, גיאוגרפיים, סד"כיים, דיפלומטיים מול איראן, תוך שהיא על סף איבוד היתרון האחרון - זה של הבלעדיות הבלתי-קונווניצינלית, אלא שלישראל יש בעיה חמורה עוד יותר.
האוכלוסייה שלה.
זוהי אוכלוסייה המשלבת באופן ייחודי אופטימיות בלתי-מבוססת לצד צייתנות ונהנתנות.
לא - איני מבקש להיות קטגורם של ישראל, אני מאמין דווקא ברוח הבעל שם-טוב, של להיות מליץ יושר, אך איני יכול להעמיד פנים, כי האוכלוסייה לא התעוורה בשל שנות נהנתנות וחומרנות רדודה.
שכן אחרת איך ניתן להסביר כי חודשיים בלבד לאחר האסון הגדול מאז השואה, ההנהגה והצבא ממשיכים בשלהם, בעוד לאחר מלחמת יום הכיפורים הקלון נותר לשנים! הוקמה מיד ועדת חקירה, ואף אחד התחמק מאחריות!.
ולא, את "המערכה" כיום שכוללת חילופי אש ספורדיים בצפון ובדרום (שהתקיימו עד יוני 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים), יכולה לנהל גם ממשלת מעבר עם כל הכבוד...
מדוע הפער בין הציפיות מההנהגה בפסח 1974, לאלה שבפסח 2024? ומה יסוד הפער שבין מנהיגים שלוקחים אחריות וחשים בושה ואשמה, וכאלה שאינם?.
התשובה היא, שבעבר העם וההנהגה לא הורכבו מבני אדם שעושים רק-חצי עבודה, ושמאמינים לכל מילה שמשרתת את האינטרסים שלהם, ושהלה לא היו מכורים לשקט המדומיין ולרדידות חסרת הגבול, הבורות, השטחיות, והצייתנות-העיוורת עליה מחנכים ומטפחים אנו את עמנו.
ולצערי אז, אף מידות ונורמות מעוותות אחרות כגון שקר, חומרנות, והגרוע מכל - התמכרות מדומיינת לשקט שלא קיים - ולא יהיה קיים! - במזרח-התיכון, נתפסו כמגונות.
העם וההנהגה ציפו לאחר 1973 הרבה יותר אחד מהשני - הנורמות לא היו מושחתות עד היסוד.
היום?. ממש לא.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, המוטו היה 'העיקר החיים', עתה המוטו הוא 'שומרים על השקט'.
הבעיה היא שהיום אי אפשר 'לשמור על השקט' לאורך זמן כאשר השומרים הם שכחנים ומשכיחים, ולעתים כדברי האלוף בריק 'יס-מנים', שרק רוצים לרצות את הממונים עליהם, ואשר סובלים מכשלים ביושרה, אמירת אמת, ומקצועיות.
הבעיה מתרחשת כשאי אפשר לדאוג שהשומרים ישלמו את המחיר של השליחות הציבורית - כאשר האוכלוסייה עצמה נגועה בפאיסביות, צייתנות, וחוסר נכונות להביט למציאות בפנים ולהודות באמת.
כאשר גם בפיקוד, וגם בדרג האזרחי "שומרים על השקט" זה "אל תפסיקו את המוסיקה" - אנשים ממשיכים לרקוד גם כשהמסיבה נגמרה.
אחרי יום הכיפורים אמר הנשיא קציר "כולנו אשמים", הוא זכה לביקורת כי היו שטענו שניסה בכך "להוציא את ההנהגה הצבאית והמדינית בלי נזק".
כיום ההנהגה הצבאית והמדינית תופסת טרמפ על מוטו "כולנו ביחד", או "ביחד ננצח".
המוטו שבתחילה נועד לשמש לאיחוד העם לאחר הקרע במהלך ימי הרפורמה המשפטית, נוצל בצורה צינית בידי ההנהגה למרות קריאות הולכות וגוברות (אפילו בחלק מהתקשורת הצייתנית) לראשי המערכת להניח את הדרגות והמפתחות.
כיום צה"ל מצוי במצב לא טוב, וביבי וגלנט, כבר תפסו טרמפ על ה-"כולנו ביחד", כדי להחזיק זה בגלימתו של זה, כאילו הכל בסדר בלי להניח את המפתחות.
סביבם עוד שדרה שלמה של פקידים (בעלי ג'ובים ומשרות) שמפחדים לוותר על הפנסיה, האוטו, והנהג.
אובדן דרך מוחלט בהנהגה, אובדן דרך בתקשורת המכורה לספינים, ואובדן דרך בעם שרק צד אחד שלו (השמאל) יוצא לרחובות בדרישה להתפטרות.
העם היהודי, עם מיוחד ורב זכויות, אך יש לומר את האמת - כי הנהגתו נמצאת בשלבים של מכירת ביטחון ישראל על בסיס נורמות מפוקפקות בתמורה לאותו שקט.
ההתעצמות הערבית והפרסית לא נעצרת, ואצלנו מדברים על "שמירה על השקט" באיגרת מיוחדת שפרסם המוסד לכבוד חג הפסח - לשפשף עיניים ולא להאמין מה נהיה מהרוח הציונית!.
בינתיים החטופים נמקים בעזה, ואין מאמץ אקטיבי לחלצם, בעוד מסביב האיום האיראני הופך לאיום על עצם הישרדות המפעל הציוני כולו.
עשה בשכל אהרן חליווה שהתפטר, בחצי שנה איחור!
תוך כתיבת מכתב התפטרות האובססיבי כלפי עצמו, ותוך חוסר לקיחת אחריות מביך - גם הוא אגב סיים בברכת "פסח כשר ושקט".
אז לא שקט כאן. וכולנו לא ביחד, כי מתברר שכאשר קצינים זוטרים ובכירים וגם חיילים פשוטים מודחים על אי מילוי תפקידם - ההנהגה נותרת במקומה.
מדובר בפשיטת רגל מוסרית המבוססת על הפרדה בין דם (בכירים) לדם (בכירים פחות), שאסור לציבור להשלים עימה בחברה נורמטיבית ומודרנית.
מעשים אלה הופכים לנורמה בשל בורות היסטורית וסטנדרטיים ערכיים בלתי רציניים שפשו בחברה הישראלית.
חברה שבה אדם לא נדרש לקחת אחריות על מעשיו במידה כל עוד הוא לא ישלם על כך מחיר.
מאסון מרון ועד ה-7 באוקטובר. פשיטת רגל מוחלטת.
ה"ביחד נשרוד ולחוד ניפול" אינו נכון היום מבחינת יחסי העם הפשוט וההנהגה בדיוק כפי שלא היה נכון בימי השואה הנוראה.
כי ה"יירוט" ו"בלימה", אינו בולם ומיירט את שאיפות משטר הרוע האיראני.
וההנהגה שלנו לא נחושה לבלום את תכניות המשטר הזה בתגובתה הרפה למתקפה הקשה שספגה ישראל.
למעשה האוכלוסייה הישראלית מאפשרת לעצמה 'לחם ושעשועים', וריקבון הנהגתי, תוך שהיא מאמצת את שקר 'השקט' עד למצב שבו היא פשוטה שבויה מרצון במצב של חוסר עזרה-עצמית.
שבויה בידי ראשיה שמסריהם המעורפלים מתווכים יומם וליל באמצעות העמית סגליזם, הרכלני, הזול, המציצני וחסר התוחלת המדינית-ביטחונית.
הם משחקים בחיינו בפוליטיקה. נשבר-הלב.
אלה שמימין מאמינים לאיש שלא בולם את הגרעין המבקש להשמיד את המדינה, ולא מפגינים למען התפטרותו, ואלה משמאל שכן מפגינים לפחות, עדיין מאמינים להזיה כאילו ניתן להגיע להסכם עם הפלסטינים.
בינתיים המוטו ממשיך להיות "שומרים על השקט", "ביחד ננצח", וכל מסר שיכולים לפמפם השופרות.
לפחות אחרי מלחמת יום הכיפורים העיתונאים עשו חשבון נפש - היום גם זה לא קורה.
יהודי רציני יכול רק להתפלל שהלוואי ויהיה מי שלא יאמין עוד לשלטון ולשופרותיו, שהוכיחו כי מלבד מערכת המשפט (שזקוקה לרפורמה דחופה!), והדרג הלוחם בצבא, אין שום דבר שמתפקד במדינה הזו.
זה לא רק הם שם למעלה שנרדמו בשמירה ב-7 באוקטובר, זה גם אנחנו שנרדמנו כשנתנו להם להמשיך לשמור עלינו אחרי ה-7 באוקטובר.
