הטרור של ערביי הארץ והבידוד/העוינות הבינלאומיים שלובים זה בזה למעלה ממאה שנים. לא תהיה זו תחושת רדיפה יהודית של יוצאי שטעטל למיניהם לציין כי מאז המרד הערבי של 1921, שחקנים מקומיים ובין-יבשתיים פועלים בסינרגיה, ולעתים אף באופן מתואם לערער את האחיזה העברית בקרקע.

בתרפ"א זה החל ויצר מערכת איזונים פלשתינית-בריטית למול השתדלנות וההתיישבות הציונית. בתרפ"ט כבר נרשמו הישגים ראשונים למערכה זו עם הגבלת העלייה. בתרצ"ו דובר בספר הלבן, בתש"ח מעללי הצבא הבריטי והכוחות הערביים כבר ידועים ורשומים, מבצע קדש גילה כיצד ישראל עצמאית חייבת לנוע על פי חליל תוצרת ארה"ב עליו מנגנים היושבים בריאד, במלחמת ששת הימים ברית המועצות הפכה לשחקן אזורי מוביל וכך ביום הכיפורים כשהישגי המלחמה נבלמו בידי שתדלות מצרית-סובייטית, מאז לבנון, ואוסלו, חזרה ישראל למצב שבו פלשתיניזציה מואצת של הסכסוך מקשרת יסודות לוקאליים עם בינלאומיים בסינגריה מתואמת עוד יותר.

בכלל המקרים הגורם העוין לישראל ברמה הצבאית המקומית מצליח לבצר את פוזיציית המיקוח שלו באמצעות לחץ ושתדלנות לסיכול מדיניות ציונית באמצעים אלימים (תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו), באמצעות תגבורת לוחמת (תש"ח, תשכ"ז, תשל"ד), ובאמצעות שינויים המשיקים ישירות ל"שטח" בשדה הלגיטימציה המדינית והכלכלית (מאז לבנון).

בד"כ, מטרת הלחץ המשולב, מימי תרפ"א ועד הלום, הינה להסיג את ישראל - בין אם פניה למלחמה או לשלום - מלבצר את קוויה המתוכננים או החדשים תוך שימור ההתנגדות הצבאית-מדינית על כנה בחזית אחת או יותר (מלבד אולי ביום הכיפורים אז זירת ההתנגדות פשוט עברה למישור הפלשתיני).

הסינרגיה בין לחץ מקומי-אזורי, ובין צעדים בינלאומיים מקבילים היא עובדה קיימת בה פועלות ממשלות משתנות, המתרחשת בעצימות משתנה והמותאמת למטרות ארוכות-הטווח של חזית ההתנגדות הנתונה.

אך עתה, אולי לראשונה בהיסטוריה הציונית, המאבק למול החזית המשולבת נעשה בלא מאמץ נגדי מצד ישראל לנהל מדיניות ביטחונית ציונית המבוססת על התיישבות מוגברת בשטחי המריבה.

ועדת פיל הובילה לבניית תל-עמל, מאורעות תרפ"א לכינון ההגנה, החלטות ועדת מוריסון גריידי ליישוב הנגב בשנות ה-40, מלחמת תש"ח אין צורך להרחיב, ואפילו מבצע קדש הוביל למספר היאחזויות עלומות בשטח סיני.

על ששת הימים מיותר לדבר מן הסתם, ואפילו לאחר מלחמת יום הכיפורים ישראל המשיכה להתיישב ולהקים יישובים בסיני ובגולן, גם ממשלת שרון לא עצרה את הבנייה בעקבות האינתיפאדה השנייה.

למעשה, מאז ה-6 באוקטובר, חוסר היכולת לתמרן בין לחץ בינלאומי (שהיה קיים בכל התרחישים הקודמים), ומאבק מזוין ערבי (שגם כן היה קיים) באמצעות קביעת עובדות ציונית - מעיד כי הממשלה הזו מורכבת משורת חובבנים בורה והססנית שלא מבינה כיצד פועלים מימדי הזמן והמרחב בסכסוך.

שאינה מבינה כי התיישבות מוסיפה קלפים מדיניים, ומספקת מיליטריזציה של מרחבי הביטחון האזרחיים, לפני, אחרי, ובעיצומן של עיתות לחימה.

הנהגה עם דיסקט פוסט-ציוני ומנטליות רפויה.

את 'קלפי היישובים' ניתן לשלוף במטרה ליצור אופטימיזציית גבולות או משא ומתן בתרחיש מדיני, ואת מרחבי הביטחון האזרחיים שהלה יוצרים ניתן ליישם למול טרור ערביי הארץ או כתשתית מקדימה לחילופי אוכלוסין במצב של אינתיפאדה שלישית.

בעוד שאת השנאה למפעל הציוני מקרב ערביי הארץ, כמו גם את הדעה הקדומה של רבים מאזרחי אירופה וחלק מאנשי המפלגה הדמוקרטית באמריקה, או את עמדות משרדי החוץ של רוסיה וסין ומדינות העולם השני והשלישי, לא נוכל לשנות - הרי שאת האופן שבו נתנהל למולם בשדה המאבק הריבוני - נוכל גם נוכל.

מוכנות זו מבוססת על הכרה כי כניעה לדרישה לעצור את התפשטות האחיזה היהודית בארץ ישראל, ודה-לגיטימציה של עתודת הספר החלוצית (מתנחלית) סותרים את דוקטרינת הביטחון הישראלית בת מאה השנים המבוססת על העמקת התיישבות למול סכנת מלחמה - על כינון דפנסיבה יישובית כרשת ביטחון במקרה של צורך באופנסיבה רחבה - קרי על תורת הגנה מרחבית.

שכן בסוף, השאלה היא האם הניסיונות לעקור את הישגי המפעל הציוני יתרחשו מגבולות 48 או 67, לא מה יחליט הפרלמנט האירופי - והשאלה הנוספת היא, איך ייראה הקו הראשון של היישובים הללו.

הימשכות הסלידה של האויבים ונכונותם לפרק את ישראל - תימשך, אך ככל שהאויב יחוש בנוח להוציא מידי ישראל את שאלת ההתיישבות (כפי שקורה עתה ביו"ש), כך גם המחיר שיתבעו הלה מישראל עבור זחילה אל שלום זמני, או תמיכה זמנית בתנאיי שלום זמני, יהיה גבוה יותר ויותר, ויחשוף אותה יותר לאובדן שטח.

לכן, כדאי להכין עודף יכולת השמדה וכיבוש בשטח לבוא יום התשלום - כדי להוזיל את מחירי ההפסד.

כידוע, הבידוד הבינלאומי שישראל מצויה בו כרגע הוא תוצר של נסיגות יזומות על ידי ישראל (1993/2005). נסיגות אלה לא מעניקות קרדיט בזיכרון הערבי או במדיניות המערבית.

אוגיסטונוס החליט שעל היהודי להסתובב מושפל בתבל, כך גם מוחמד, זה לא הולך להשתנות מלבד במוחותיהם המשיחיים של כמה פרוטסטנטים תמהוניים שהופכים למיעוט דמוגרפי, וכמה שייחים חמודים עם עוקבים באינסטגרם...

הנסיגות לא רק שלא הובילו לרגיעה בלחץ העולמי או בטרור, פנימה, הלה הובילו להיחלשות המתח הצבאי והיישובי בארץ.

נוסיף את אלה למדיניות כלכלית שגויה של ראש הממשלה הנוכחי, שיצרה היעדר עורף לוגיסטי עצמי, וחוסר יכולת להגדיר יעדים ראשוניים מיד לאחר ההלם של ה-6 באוקטובר בשל העובדה שבמשך 15 השנים האחרונות ראש הממשלה איפשר לטבעת חנק משתקת להיווצר בזירת המאקרו סביב ישראל - והרי שעתה לראשונה מאז 1949, ישראל חסרה יכולת לייצר מהלכי הכרעה אזוריים במידה והיתה רוצה ולגבותם במהלכי כיבוש אדמה והתיישבות מקומיים.

ישראל, למעשה ויתרה על מדיניות התנחלות עצמאית, כמו שהיא ויתרה על שליטה בנמליה, ברכבותיה, במדברה, ובהרי הגליל שלה.

האנשים שאיפשרו לאיראן לייצר עליונות לוגיסטית, גיאוגרפית, טופוגרפית, בליסטית, ואנרגטית - מוותרים על משוואת הציונות המדינית הרואה בכיבוש הארץ כתנאי ראשוני לביטחון ולדיון מדיני.

ההפרדה בין המחרשה ובין ההגנה, שאימצו ממשלות ישראל מאז אוסלו, החריפה מאז כניסת נתניהו לתפקיד והגיעה לממדים חסרי-תקדים, שכן בשונה מרבין שלפחות הקים כמה מיישובי קטיף ופתחת רפיח, לביבי אין בדמו את גן ההתיישבות וההגנה.

המאמץ הביטחוני בעזה כל עוד אינו לווה בהתיישבות נמרצת בשטחי הארץ כולה, כולל בעזה, מחליש את יכולת הפעולה של ישראל בשל שמיטת הזכות לשרטט גבולות מלחמה ושלום חדשים מתוכה תתרחש המתקפה הערבית הבאה - מה שהופך את ישראל לפאסיבית בעידן שבו דינמיות היא שם המשחק.

הוא מוכיח כי ההססנות השיטתית של ההנהגה, שהובילה את ישראל למצור כמעט סופני, משמעה התקפלות אסטרטגית גם ברמת המיקרו של יישובים מקומיים - לא רק ברמת המקרו בכך שאיפשרה לאיראן לכבוש את לבנון, סוריה, עיראק, ועזה - ולחבר את מדבריות פקיסטן עם חופי לבנון.

העובדה שהתיישבות לא שבה לסדר היום העולמי, ולשולחן הדיונים אחרי ה-6 באוקטובר, כמו שההתיישבות בקונטירה היתה נושא לדיון בניו יורק טיימס אחרי מלחמת יום הכיפורים לדוגמא, מוכיחה כי נתניהו הינו ננס מבחינת יכולתו לבנות כלים ולייצר מדיניות, אדם הנע ממשבר למשבר, בניסיון פרובינציאלי וחסר מחשבה ארוכת טווח בסיסית להבין את הזירה העולמית ולחסן את המדיניות הישראלית למול אתגריה הטבעיים, הוא שהיה לועג לתחושת היהודי הנרדף בשטעטל, מייצר אותה בהיותו ישראלי-פרובנציאלי עם אנגלית משובחת שמותיר אותנו כאותו היהודי.

בקיצור, מדינאי חובבן.

לבסוף, הטיעונים הדמוגרפיים והביטחוניים כנגד ההתיישבות הם טיעונים חלשים משום שהם אינם מבטלים את סיבת ההתנגדות הערבית, המבוססת על אמונתם שלהם בזכותם על הארץ, ואינם מוסיפים נדבך ביטחוני בעל ערך למול שורש המאבק הפלשתיני.

למעשה, כל פשרה באשר היא, ביחס לשטח כלשהו שאינו "פלשתיני", בין אם מסיבות דמוגרפיות או ביטחוניות, לא רק שאינה מקרבת את השלום, אדרבא, היא מקרבת את האשליה כי המשך המהלך הדתי המלחמתי של האויב אשר בעיניו הצליח לקדם את מטרותיו באמצעות שינויים במדיניות הטריטוריאלית של הכובש, מגיע לסיומו בשל אינטרסים ביטחוניים ודמוגרפיים פנים-ישראליים - זו הזיה קולוניאלית פוסט-יהודית שתוביל להמון דם.

בעיניהם, זהו מהלך אלוהי וצודק, שאינו מוגבל בזמן, או בתפיסת החלל והעייפות של האויב (הציוני).

אלא מהלך שניתן למדידה בחלל, כדי לדעת מתי יתממש בזמן.

מניעת התיישבות רק מעידה כי המהלך מתקדם היטב במישור החלל, מה שמעיד כי הזמן קרב.