הקדמה:

ב-7 באוקטובר 2023 קונספציית ההכלה הביטחונית והמודיעין הצבאי התפרקו במקביל לקו ההגנה הדרום-מערבי של מדינת ישראל.

ליקוי מאורות זה נבע מאימוץ מספר הנחות-יסוד שהוכחו כשגויות באופן מסכן חיים.

ההנחה המדינית: כי התעצמות וריבונות ערבית ממערב לירדן אפשרית, הוכחה כמסוכנת.

ההנחה המודיעינית: כי החמאס הינו גוף מדיני-רציונלי, הוכחה כמערערת דריכות.

ההנחה הטכנולוגית: כי קונספציה מודיעינית הממעיטה בעיניים פקוחות מועילה, הוכחה ככושלת.

ההנחה הצבאית: כי די ב'צבא קטן וחכם', הוכחה ככושלת במבחן החד-זירתי.

לבסוף ברמה התרבותית-חינוכית: ארוזיה חברתית איפשרה יצירת תרבות-ארגונית קלוקלת שבתורה הובילה למצב בו מרכיבי האיכות, ההרתעה, ההתרעה, ההגנה, והשמדת האויב - כשלו.

הנחות היסוד השגויות אשר הובילו לדומינו מודיעיני, צבאי, מדיני, ארגוני שכזה נבעו בתורן מ-2 כשלים תפיסתיים שרווחו בחברה הישראלית ושפשו גם בשורות הדרג הצבאי והמדיני

כשל תפיסתי בהבנת ההיגיון המניע שבשורש הסכסוך
2. כשל תפיסתי בהגדרת ואפיון האויב

מאמר זה אפוא נכתב מתוך אקסיומה כי ישנו צורך בשיקום תפיסתי המבוסס הן על הבנת ההיגיון המניע של הסכסוך והן על הגדרת אויב ברורה, כדי לשמר עליונות צבאית ומדינית שתצמצם את היתכנותם של מחדלים הרי-אסון בעתיד.

הכרה בתיאולוגיית השחרור הפלשתינאית

מאז ה-7 באוקטובר נשמעו קריאות להעברת אוכלוסיית עזה מחוץ לגבולות הארץ, ולהקמת גוש קטיף - בעוד ההנהגה תובעת רק את "מיטוט חמאס".

מעט אם בכלל נכתב בשלב זה אודות הצורך בשיקום תפיסתי המבוסס לא רק על העצמת המעש והתודעה הציוניים, או על פעולות קונקרטיות כאלה ואחרות, אלא על אופן הטיפול הנדרש בהנחות עבודה שגויות המסכנות את עתיד המדינה.

כידוע, בסכסוך הישראלי-פלשתינאי קיים מרכיב דתי-מוסלמי ומרכיב לאומי-ערבי, להם משותפת התביעה על אדמת הארץ, ואי הכרתם בזכות היהודים לריבונות בה.

המרכיב הדתי סבור כי הציונות היא תנועה כופרת שמצווה לחסלה במאבק מזוין, והמרכיב הלאומי - הנהנה מלגיטימציה בינלאומית - סבור כי הציונות הינה מפעל קולוניאל שיש לחסלו באמצעות תשלובת מתמשכת של דיפלומטיה ומאבק מזוין.

התנועה המגלמת את המרכיב הלאומי-ערביסטי, הלא-איסלאמיסטי (פת"ח) נתפסת כאמור כתנועת שחרור-לאומי לגיטימית אף שהינה תנועת השחרור הלאומית היחידה בהיסטוריה האנושית הממשיכה את 'מלחמת השחרור' מתוך אדמת הכובש, תוך שהיא נהנית מלגיטימציית הכובש, ומהכרת בעלי בריתו ואויביו כאחד.

מאידך, התנועה המגלמת את היסוד האיסלאמיסטי נתפסת כבלתי-לגיטימית בקרב מדינות המערב וישראל - למרות שירושלים "עשתה עימה עסקים", עד ה-7 באוקטובר.

הן פת"ח והן וחמאס זהים בהגדרת האויב (הציונות) ובשאיפותיהם הטריטוריאליות (כיבוש מחדש) - על כן תפיסותם הדה-קולוניזטורית והאנטי-מערבית, מזכות אותם בנקודות זכות יקרות ערך באקדמיה ובתקשורת העולמית - זאת אף על פי שמבחינת התוצר הסופי, מדינת הלכה (חמאס) מול מדינה ערבית שמרנית (פת"ח), ודרכי ההגשמה, מאבק מזוין (חמאס), למול דיפלומטיה המשולבת במאבק חמוש (פת"ח), הלה שונים זה מזה.

הגדרת האויב של היסודות האנטי-קולוניאליים והפאן-איסלאמיים במאבק הפלשתיני:

למעשה, הגדרת האויב והמטרה הטריטוריאלית זהים בקרב כל תנועות השחרור הפלשתינאיות - כולל החזית העממית (הערביסטית) והג'יהאד האיסלאמי (האיסלאמיסטי), בשל ארכיטקטורה רעיונית משותפת.

הזהות הפלשתינאית איננה רק מודרנית בהופעתה מעל בימת ההיסטוריה (1920), אלא גם בהיותה תופעה לאומית המגדירה את עצמה על יסוד תופעה אחרת (הציונות), אשר רק דרך שלילתה, היא מסוגלת להגיע לשלמות.

תהליך זה של זיהוי עצמי באמצעות הנגדה לתופעה חיצונית על יסוד טוטאליות טריטוריאלית - זהה ומשותף לכל הפלגים הפלשתינאים במאה החולפת.

למעשה, מדובר בתיאולוגיית שחרור המבקשת לבטל את הזולת המגדיר במטרה להגיע לקתרזיס.

כיום, מלבד צפון-קוריאה ואיראן, אין עוד בנמצא תנועות שחרור-מהפכניות המבקשות לאיין גורמים 'מדכאים' עד לחדלון.

ייחודיות זו מבוססת על

טוטאליות טריטוריאלית: בה הקולוניאליסט שולט בשטח התובע שחרור
'דיאלקטיקת השלה וחיסול': בה היסוד המכונן את התופעה (הציונות הטריטוריאלית), חייב להתחסל כדי שהתופעה הסותרת אותו (הפלשתינאות)
תגיע להעלאה ולטוטאליות באדמה הנגאלת

מבנה משונה זה של

א. מוחלטות טריטוריאלית

ב. סתירתה כאחרות נוגדת

ג. וחיסולה

מכונן ומכשיר את הזהות הלאומית בהדרגתיות בדרכה

ד. לשלמות אדמתית חדשה.

במובן מסוים - יש כאן סינתזה של דיאלקטיקה הגליאנית עם תפיסת אדמה אסלאמית סלפית.

זהו מבנה אבולוציוני-תיאולוגי הרואה בשלבים מוקדמים של תופעה מנוגדת ומגדירה, כמושא התובע השלה באמצעות מאבק למען התפתחות והגשמת היסוד הנאבק.

בכך, לא נעים לומר, אך האנטי-ציונות הפלשתינאית דומה כמבנה מחשבתי לעוד תורה אנטי-יהודית המסתמכת על דיאלקטיקת השלה הגליאנית המכוננת את עצמה גם כן על קדושת הדם והאדמה בדרכה לשלמות לאומית למול היסוד היהודי המנוגד לה בה עליה להיאבק, זו הנציונל-סוציאליסטית.

ברם, יש לסייג, שבשונה מהנאציזם, הלאומיות הגרמנית, לא בהכרח ראתה ביהודים/יהדות/ציונות כגורם מכונן מולו מתנהל משחק סכום-אפס דיאלקטי ושבלא ירידתו מעל בימת ההיסטוריה, לא יוכל העם הגרמני להתממש כלאום.

בכך, למרבה הצער, הזהות הפלשתינאית בשונה מזו הגרמנית, הינה בעלת פוטנציית 'התמתנות' מועטה יותר, בשל התבססותה הבלעדית על השלמת תהליך סכום-אפס-מכונן שכזה המבטא עצמו כמצווה דתית/לאומית בעלת פונקציה מכוננת ומגדירת-מערכת, כיסוד הראשוני וגם הסופי שלה.

במילים אחרות: השלת קיומו של הזולת הכרחית להגדרה העצמית במצב הפלשתינאי, בעוד במצב הגרמני - היתה זו אידיאולוגיה לאומנית, הנחה על מבנה לאומי קודם, אשר לא חייב בהכרח את השלת היהדות עבור הגדרה עצמית או כינון עצמי של הגרמניות.

זוהי אגב הסיבה מדוע ישראל צלחה בכריתת הסכמי שלום עם שלל מדינות ערב, כולל כאלה עימן נלחמה בעבר אשר אינן רואות בציונות כפונקציה מכוננת במערך הגליאני-שוללני-גואל. זאת משום ששנאת-ישראל איננה אידאל מכונן-זהות בעולם הערבי-מוסלמי, אלא בעיקר מושא להתנגדות חלקית ובלתי-מגדירה, בשונה מהפלשתינאיות שבה קיום בלי ההתנגדות ל'אחרות' המכוננת - לא תיתכן.

מתוך שוללנות דיאלטית מכוננת זאת, יובהר ביתר שאת הקשר המתמשך בהיסטוריה הפלשתינאית הקצרה לארגוני הג'יהאד העולמי, שהושפעו עמוקות מדיאלקטיקת השחרור המרקסיסטית כפי שהתבטאה בעבודתו של סייד קוטב, אך גם לבעלי תיאולוגיות שחרור הגליאניות אחרות - כגון גרמניה הנאצית בשנות ה-40, ובריה"מ במהלך שנות ה-60 וה-70 - כולם - תיאולוגיות שחרור ומאבק הגליאניות שמנהיגי הפלשתינאים במאה החולפת כרתו עימם בריתות רעיוניות-צבאיות.

הן גרמניה הנאצית, הן ברית המועצות, והן האחים המוסלמים, נבנו על דיאלקטיקת שלילה עם היסודות המנוגדים, ובמקרה הפלשתיני, המגדירים להן.

בקומוניזם, היה זה הקפיטליזם-הקולוניאליסטי, בנאציזם היתה זו היהדות-הבולשביקית, בקרב האחים המוסלמים היה זה הקולוניאליזם המערבי-יהודי, אשר במסגרתן, רק ביטול אותו יסוד 'אחר' (שברובן ליהודי תפקיד מגדיר בו), יאפשר שחרור דתי/לאומי/חברתי.

למעשה, הן המרכיב הדתי, והן המרכיב הלאומי והמעמדי הפלשתיני פעלו בהרמוניה הדוקה עם 3 הגישות ההגליאניות השונות הללו - מדובר בתופעה חסרת-תקדים ומדהימה למדי בהיסטוריה הערבית המודרנית.

לענייננו, השיקום התפיסתי מתחיל בהכרה בכך שהפלשתינאיות מעוניינת בדיאלוג עם הציונות רק כחלק מדיאלקטיקת מאבק רחבה המאיינת את מושא מאבקה. חוסר פשרנות זה, הנח על מנטליות 'חודייבה' מבוססת הטעיה, הופך את רעיון ההכרה ההדדית לבדיה מערבית אשר מדינות העולם הסוני המתון ממשיכות לטפח, במטרה להשיג פוליסת ביטוח משלהן כנגד התבססות הציונות במרחב באמצעים אחרים.

ספק לגבי אפשרות השלמת תנועת המאבק הפלשתינאית עם מדינת ישראל רווח בקרב מרבית הציבור הישראלי בטרם הסכמי אוסלו - אך נוסח בצורה פשטנית בהרבה, על סמך 'תחושות בטן' כי הכרה באש"ף, לעולם לא תוביל לשלום-אמת ויציבות ביטחונית, אלא רק תפגע בסיכוי לביצור קשרי יהדות-אסלאם רחבים עם גורמים מתונים שאינם רואים את קיום הציונות כמשחק סכום אפס.

הכרה זו שהיתה משותפת לימין הישראלי (עד הסכמי אוסלו), ולחלקים מהשמאל הותיק, נתפסה כשלילית, מיושנת, פטליסטית ופונדמנטליסטית ואף הוקעה כבעלת מניעים מיסטיים/דתיים/לאומניים - בתקשורת הישראלית.

ברם, חסידיה, ביניהם מצביאים ומדינאים כאחד, התעקשו כי הכרה ישראלית בזכויות לאומיות פלשתינאיות, בהביאה את ישראל להכרה בגוף שבאף קונסטלציה דמוגרפית, טריטוריאלית, או גיאוגרפית - לא יסכים לשלום אמת והכרה (ולראיה האמנה הפלשתינית המחייבת את 'תורת השלבים' שמעולם לא בוטלה), תפגע ביכולת העמידה ארוכת-הטווח של הציונות המדינית. טענתם היתה כי הטרור אינו אלא כלי למימוש התנגדות שאין לבטל באמצעות שלום שממילא לא יעמוד לאורך זמן בקנה אחד עם האבסולוטיזם הטריטוריאלי של תנועת השחרור הלאומית הפלשתינאית. הלה סברו כי תביעת השלום מהפלשתינאים אינה אלא מסירת הזכות להכתבת תנאי מלחמה חדשים מעמדה משופרת.

בעומק העניין, נטען למעשה, כי המשך דיאלוג מדיני והכרה בפלשתינאים, גם בלי מסירת אדמות, מסייעת למימוש שלב בחזון הדיאלקטי הגורס חידלון ואיון קיומי של האחרות המכוננת. לכן, גם הכרה דיפלומטית תעודד דיאלקטיקה חסלנית בהעסקת הגורם הנצרך איון, להכיר בגורם המאיין, במקום להיות מוכן להילחם בו.

מכאן סברו הלה כי פת"ח "המעונב", כיסוד 'סבלני' או 'מתון', חשוב לא פחות עבור מהלך השחרור מחמאס ה''פונדמנטליסטי'', בהעסיקו את הגורם הנשלל בדיאלוג חסר-תכלית, המהווה שלב-ביניים בדרך לאיונו הסופי.

במובן זה, טענו הלה כי היריבות בין המרכיב הלאומי והאיסלאמיסטי, מתגמדת בהשוואה להרמוניה שבו אחד מממש בהישגיו הדיפלומטיים, והשני במעשיו הצבאיים, שלבים שונים במטרה משותפת.

אחד מעניק לגיטימציה נצרכת לדיאלוג המניע את גלגלי הדיאלקטיקה, ומצמית את הצד הנשלל (הציונות) לדינמיקה שמטרתה השלת קיומו. כשבמקביל, השני מאתגרו בצורה המחישה פיזית את היחלשותו.

מהניתוח הנ"ל עולה כי כל מימוש של יעד ביטחוני, מדיני או אסטרטגי ארוך טווח לא יועיל לאינטרס הישראלי בלא זניחת דיאלוג עם גופים המאמצים נרטיבים שהגדרת המערכת שלהם מבוססת על איון ישראל כגורם ריבוני.

מכאן מניחים אנו כי שיקום תפיסתי לא ייתכן בלא

א. הכרה בעובדה שהסכסוך הטריטוריאלי הקיים בין ישראל והאומה הערבית, קשור בהגדרת אויב המכונן את עצמו על פירוק רב-ממדי ורב-שלבי של ישראל

ב. הבנת ההגיון הפילוסופי המניע את הגורמים המייצגים את האויב וההופכים את הסכסוך לבלתי פתיר בקונסטלציה דיאלוגית

מכאן משתמע צורך בהזזת ציר הסכסוך לא רק הרחק מן הבעיה הפלשתינאית, אלא גם לנקודה פרואקטיבית המבצעת דה-פלשתיזניציה מתוך הכרה בטיב התופעה, ולא רק 'התעלמות', באמצעות הסכמי שלום מזרח-תיכוניים אחרים או מאבק צבאי גרידא.

למעשה, אף אם הלאום הפלשתינאי היה שוחר שלום, וחיסול הציונות אינה בבסיס קיומו, הרי שעדיין, הרעיון כי הסכסוך היהודי-ערבי, ייפתר עם פתרון סוגיה בלתי-פתירה המגדירה עצמה באמצעים חסלניים חשאיים או גלויים - ממילא הופרך מהרגע בו נוצרה הברית הסונית-שיעית בין חמאס וטהרן שהוכיחה כי ישנן מדינות מוסלמיות החותרות להשמדת ישראל בלי קשר לערביותן או לסכסוך טריטוריאלי כזה או אחר עם ישראל, ומרגע חתימת הסכמי אברהם שהוכיחו כי ישנן מדינות מתונות המעוניינות בשלום ללא התנייתו ביחס מחייב כלשהו לפלשתינאים מצד ישראל.

בינתיים למרות מרחבן תמרון מסוים זה שנוצר עבורה ממשיכה מדינת היהודים להתייחס לתופעה מאיינת זו בשוויון נפש - מעט כמו לדיווחי התצפיתניות בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר.

תוצאות הקונספציה, ושיקומה:

הסיבה לשוויון נפש הנ"ל נובעת מקונספציה שנוצרה כחודש לאחר מלחמת יוה"כ, ב-28 בנובמבר 1973 עת התכנסה ועידת המדינות הערביות באלג'יר והכריזה על צורך ב"פתרון מדיני לבעיית הפלשתינאים".

מספר חודשים לאחר כן, ביוני 1974, בועידה ערבית נוספת שנערכה ברבאט, הכירה הליגה הערבית באש"ף כנציג הבלעדי לענייני העם הפלשתינאי למגינת ליבו של המלך חוסיין. היה זה 'בונטון' סוני שהמערב והמזרח אימצו ברקע אמברגו הנפט הסעודי. באופן מדהים למדי, לאחר ועידת אלג'יר הכירה גם מפלגת העבודה לראשונה במצעה הרשמי ב'זהות הפלשתינאית', כשלאחר ועידת רבאט הכירה ממשלת ישראל בסוגייה הפלשתינאית באופן רשמי גם כן.

כך, מאז קיץ 1974 ההכרה בקיום הלאום, ומאז 1993 ההכרה בזכויותיו הלגיטימיות, הפכו למדיניות רשמית ממנה לא נסוגה ישראל.

ברבות השנים אף נעשתה ההפרדה בין 'מתונים' ו'קיצוניים' בשל חוסר הבנת התיאולוגיה הפלשתינאית הרואה את הציוני המתון ביותר כפי שרוב הציונים רואים את הגורם הפלשתיני הקיצוני ביותר - כחסר לגיטימיות.

מאז אלג'יר למעשה ישראל הסירה מהשולחן את מימוש אופציית 'חארטום' בשל חשש מגורמים בינלאומיים - ובכך הביאה על עצמה

א. מלחמות אין קץ

ב. מצב בו הכרעת ישראל הינה עיקרון לגיטימי של אחד מבני השיח המזה"תי

ג. העמדת בריתות בינלאומיות על משענת הקנה הרצוץ של סכסוך אלים ומתמשך

תוצרים אלו הפכו את תנועות השחרור הפלשתינאיות לנכס אסטרטגי המשמש כמעין תעודת ביטוח טריטוריאליות-רעיונית למדינות אירופה וערב להתשת ישראל בטווח הארוך - שכן, הכרת ישראל בזכות הפלשתינאים לשטח ישראל, בלא שהפלשתינאים הכירו בזכות ישראל לשטח פלשתינאי, מנטרלת את גורם ההרתעה הבסיסי במזה"ת - סיכון אדמת היריב.

ההכרה שנוצרה ב-1974, ושהובילה לאי העמדת נחלת הזולת בספק ב-1993, כלאה מאז את ישראל בשח גיאו-דמוגרפי במסגרתו שלמותה הטריטוריאלית עומדת בספק, אך הלגיטימיות של הגורם המבקש לשלול זאת ממנה, איננה מוטלת בספק. זאת, תוך שישראל אינה מסוגלת לייצר הגדרת אויב או סכסוך טריטוריאלי-לאומי בעלת פונקציונליות - וכתוצאה מכך, החל עידן הסבבים במסגרתו ישראל לא הכריעה מערכה צבאית מאז 1973.

עידן סבבים זה בתורו הוסבר כחלק מעידן "קץ המלחמות הגדולות", אך לא כן היא - זהו רק קץ הכרעת האויב הטריטוריאלי-קונספטואלי של הציונות המדינית.

לכן, יש צורך בהבהרה ובהסבר למדינות סוניות מתונות ולבעלי ברית מערביים כי טיב התופעה הפלשתינאית כאידיאה הינו שלילה ואיון, וכי טיב הדינמיקה הפלשתינאית כמדיניות, מבוססת על שלבים בכרסום הטריטוריה והלגיטימציה של הציונות - עד הכרעתה.

רק הבהרה זו, כי מדובר בסכסוך בו קיומם של שני צדדים מהווה בעיני אחד הצדדים את שורש הבעיה - תשחרר את ישראל למרחב התמרון הנזקק בו הערבים יכבדו את ירושלים על הכרתה את עומק התחכום שבפשטות תורת השלבים בביטוייה המדיניים, האסטרטגיים, והטריטוריאליים מאז 1974, ובכך להעניק לישראל הבנה אמיתית של הישגי התנועה הפלשתינאית הלאומית מאז מולה ניתן להתמודד בפכחון.

רק אז אפוא תוכל ישראל להתפנות להתעצמות דיפלומטית וצבאית למול בעיות אזוריות רחבות יותר.

לכן בלא חשיפה כי

א. סיבת הסכסוך היא העובדה שישנם שני צדדים בו, וכי הלה אינו פתיר במסגרת דואלית, אלא מבוסס על העובדה שישנה אפשרות להשלמה לכתחילה.

ו.

ב. כי מדינת היהודים ניסחה את מדיניותה מתוך עיוורון המשועבד למלכוד הגליאני המונע ממאוויים איסלאמיסטיים רדיקליים, שהכניסו את ירושלים לעמדת נחיתות.

בהכרח תיווצר לגיטימציה מתמשכת לעם הרואה בחיסול שיבת-ציון - את תודעת גאולתו.

כל פעולה שאינה מונעת זאת, מהווה תעלול הסברתי קצר-מועד.

ההבהרה קבל עם ועדה כי תודעה לאומית זו, בין אם תחסה תחת מרכיב אסלאמיסטי (חמאס), או ערביסטי (פת"ח) - רק ממתינה לשעת כושר אחת לחיסול - שגם אם תיקח מאות שנים, הרי שסטטיסטית, על ציר זמן גיאו-דמוגרפי ארוך מספיק, נראה כי תספיק לו, חיונית.

בכך יש גם להדגיש כי כיבוש האדמה דרך הקזת הדם, תוך שלילת הקיום המקביל, משותף והמאחד את כלל הפלגים הפלשתינאים.

לכן שיקום תפיסתי מצריך ביטול כל הפרדה בין חמאס/ג'יהאד איסלאמי ופת"ח/החזית העממית - תוך הפנמת האמיתות המצריכות את ביטולי ההפרדות, והנהרתן לעולם.

עוד יש להבהיר כי משאין מנגנוני שליטה דמוקרטיים בחברות ערביות, ומשום שהתיאולוגיה הפוליטית המוסלמית לא התפתחה מדי מאז ימי הג'אהליה, רעיון העם הפלשתיני המשומש ככלי נשק להצמדת ישראל למגננה בלתי פוסקת מאז 1974 מהווה אלטרנטיבה למלחמה קונבנציונלית בין ישראל לארצות ערב - ומשרת טקטיקה 'חודייבית' זו.

כך הכדור הפלשתיני שבעטו אומות ערב למגרש הישראלי ב-1973, יתחיל לנוע חזרה למגרשם ב-2023.

ומכאן המחדל התפיסתי של ה-7 באוקטובר יובן בבהירות רבה יותר בזווית הפנים-ישראלית:

כישלון הקונספציה הישראלית, הוא הכישלון להבין (שוב) את הערבים, ולהגדיר, לחשוף, ולסכל את כוונותיהם.

ב-73 לא הכינו הישראלים אסטרטגיית שלום עם מצרים (שהיה לה סיכוי קלוש) בשל יוהרה המנותקת מהמציאות שפגעה ביכולת ההגדרה, החשיפה, והסיכול - אך מאז ניסו לכפר על כך בהכנת אסטרטגיית שלום שאין לה סיכוי בשל דמיונות מנותקי מציאות שהופכים את הגדרות הביניים של ישראל לבלתי מסוגלות להכיל את מטרות הסף של יריביה.

אותה טעות - רק הפוך.

על חוסר הבנה כי מובארק וסאדאת, אינם הנייה עבאס - משלמת המדינה כמערכת - מחיר המגולם ב'הפתעה' וב'דמים'.

לכן, חלק אינטגרלי מהשיקום התפיסתי יצריך רסטורציה ביחס לבעיה הפלשתינאית בקרב השמאל הציוני גם כן.

הלה יהיה חייב לחזור ""ימינה"" למפלגת העבודה של פרס/דיין/אלון/רבין בראשית שנות ה-70, הרחק מפלשתינוצנטריות או פילו-פלשתיניות.

אמנם היתה עת בה הפלשתינוצנטריות העניקה משמעות חלופית לפרקטיקות ההגשמה, הסוציאליזם, העלייה על הקרקע, שנזנחו משנות ה-70 בשמאל הישראלי, אשר חלקים ממנו אף ראו צורך היסטורי ב'תיקון' מעללי דור המייסדים באמצעות פיתרון שתי המדינות - במה שהלה הגדירו כ'חלוקה צודקת'.

אך חזונות אלה, והפונקציות הסוציולוגיות הפנים-ישראליות שמילאו, כבר הוכחו כחסרי בסיס מציאותי לאחר האינתיפאדה השנייה, וסירובי קמפ-דיויד (1999), ואנאפוליס (2008). הימין לעומת זאת, ירש את עקרונות הסכמי אוסלו כ'מדיניות מסיני', ומיאן לפעול לנטרל את היסוד החסלני בסכסוך. בתפר שבין שמאל וימין, ציפת נושאי דיון אחרים, רבי-משמעות, שאינם קשורים בטריטוריה ושלום בחברה הישראלית כגון - זהות יהודית, משפט, דת ומדינה, ותרבות - דחקו את הנושא מראש סדר הדיון המדיני בעשור החולף.

דחיקה זו מגיעה בתזמון חיובי החושף עם התמיכה המהדהדת מרמאללה, ותומכי פלשתין בעולם המריעים למעשי הטבח, את החשד הכבד בשמאל הציוני, כי יתכן שהתוצר הסופי של המרכיבים האיסלאמיים דומה לזה של אלו החילוניים והמודרניים ביותר - דה-קולוניזציה ציונית-יהודית. בכך, מאותו יום נורא, נוצר שינוי תודעתי הדומה לאלה שמאורעות תרפ"ט יצרו בציונות העובדת ביחסה לערביי הארץ.

ועדיין, למרות הזדמנות היסטורית רב ממדית זו, הכוללת לא רק 'התפכחות פנים-ישראלית' אלא גם הסכמי שלום עם מדינות-ערב מתונות אשר ניתקו עצמן בפועל מהסוגיה הפלשתינאית - נראה כי ממשלת ישראל נותרת הממשלה היחידה בתבל המתלוננת כי ארצה עומדת בסכנת השמדה, אך בו בעת מכירה בתנועה שמבקשת דה-קולוניזציה של אדמתה ואת איון ריבונותה - זאת בזמן שכל יתר התנועות הדה-קולוניזצטרויות בעולם נותרו כשעשוע תיאורטי או היסטורי. אך רק כאן זהו שעשוע לו אנו משלמים לא רק מס שפתיים, אלא דמים וזאת בניגוד לרצון האזרחים בעלי חוש ההישרדות, הידע ההיסטורי, וההכרה הפילוסופית-תיאולוגית של הסכסוך.