״משפחה אמיתית״: מלודרמה משפחתית הומניסטית ונוגעת ללב

כשסרט נפתח עם תמונות עולצות של בני משפחה מבלים יחד בחופשה, על אחת כמה וכמה אם זה מלווה בצלילי פסנתר גואים, אנחנו יודעים שתוך זמן קצר האושר יעלה על שרטון. ב"משפחה אמיתית" זה קורה 12 דקות מתחילת הסרט, אבל לא מדובר בתאונה, במחלה או בנטישה. אחרי סצנה בבריכה שמתרפקת על האינטימיות מלאת האהבה בין אנה (מלני תיירי) לסימון בן השש, אנחנו מגלים שהיא בעצם לא אמו. כשאמו של סימון מתה, אביו אדי (פליקס מואטי) נכנס לדיכאון והתקשה לגדל אותו. שירותי הרווחה הפקידו את הילד בן השנה וחצי בידי אנה ודריס (ליאס סאלם), ושני בניהם אדריאן וז'ול, ששימשו לו כמשפחה אומנת. במהלך 1,640 הימים ששהה בביתם (כשם הסרט באנגלית) סימון גדל להיות ילד שמח ואהוב. אבל עכשיו אביו רוצה אותו בחזרה, ובשירותי הרווחה מחליטים שהוא יקבל אותו בסופי שבוע ובחגים, לפני שתתקבל החלטה סופית.

זה לא נאמר, אך נראה שסימון היה ילד האומנה הראשון של בני הזוג, ואנה לא לקחה בחשבון שיום יבוא והיא תצטרך לפרק את הקשר העז שנוצר בינה לבין הפספוס החמוד שקורא לה "אימא". העובדת הסוציאלית אומרת שזה לא בסדר, ובאחת הסצנה היפות בסרט אנה מנסה להסביר לו את העניין. הילד הנבון והרגיש מתקשה לקבל את הגזרה ואומר שאמו מתה ולכן זה לא פוגע בה. בניגוד להוראות, אנה מרשה לו להמשיך לקרוא לה אימא בסוד, והוא עוזב את החדר ואז חוזר ולוחש "אימא", כדי לבסס את הסיכום ביניהם.

"משפחה אמיתית" נפרס על פני כמה שבועות שבמהלכם סימון נע הלוך ושוב בין הבית שבו גדל לבין הדירה שבה מתגורר אביו. הסרט אינו מלווה אותו בזמן שהותו עם האב, אלא נשאר עם אנה שמדברת איתו בטלפון כשהוא מתקשר לספר שלא כיף לו בדירה הקטנה שאין בה משחקים. זאת סיטואציה לא פשוטה ואפשר להבין את הרצונות והצרכים של כל המשתתפים. אך עם זאת שבמעט זמן המסך שלו אדי מוצג כאדם טוב, הסרט בחר דווקא בנקודת מבטה של האם האומנת.

רוב הסרטים והסדרות המספרים על ילדי אומנה נוטים להציג את המשפחות האומנות כבעייתיות, ובוחרים כמרכז ההזדהות את הילדים או את ההורים שנאבקים להשיב אותם לעצמם. ואילו כאן הבעיה היא שאנה היא אומנת טובה מדי, שנתנה לסימון כל מה שאפשר לתת. דווקא בשל אהבתה אליו היא חורגת מתפקידה, מפרה את ההנחיות ומתעלמת מהטלפונים הבהולים של העובדת הסוציאלית. ההתנגשות עם המערכת מייצרת מתח מסוים, אך הסרט לא הולך עם זה רחוק מדי – דריס נמצא שם כדי לאזן את העניינים.

זה תפקידו הקולנועי הראשון והיחידי עד כה של גבריאל פאבייה, המגלם את סימון. הוא כל כך מתוק ואקספרסיבי שאנחנו מתאהבים בו מיד, וזה מעצים את ההזדהות עם אנה. קצת פחות משכנע יחסם האוהב של האחים אדריאן וז'ול לילד שמקבל את כל תשומת הלב. פרט לצמד סצנות שבהן האח הבכור מתעצבן שהוא לא יכול לקבל את החדר שהוקצע לסימון, אין בסרט קנאת אחים. וגם האירוע הזה נפתר די בקלות, וההרמוניה המשפחתית מושבת על כנה.

בסרטו השני באורך מלא, פביאן גורז'אר, שכתב וביים, יצר מלודרמה משפחתית הומניסטית ונוגעת ללב. כל הדמויות סימפטיות, כולל נציגי המערכת, והנבל היחידי הוא המציאות הטראגית שיצרה את הסיטואציה המורכבת. הדינמיקה המשפחתית טבעית וזורמת, וכל השחקנים מצוינים – בראשם תיירי בהופעה לוהבת ועדינה גם יחד. זה לא סרט גדול, אבל הוא מתייחד בכך שהוא מציג סיטואציה דרמתית מוכרת מנקודת מבט מעט שונה, והוא מטפל בה בתשומת לב וברגישות. והסיום ממש יפה.