שורדים הסיפור שלהם התקווה שלנו
״שורדים״ הוא מחזה חדש שמספר את סיפורם האישי של 10 ניצולי שואה בזמן שלטון הצורר הנאצי ● קאסט צעיר ומגוון מקהילות שונות מרחבי קליפורניה במשחק משובח ומרגש שלא השאיר עין יבשה בקהל ● עכשיו, ראשי הקהילה היהודית שמו להם למטרה להכניס את ההצגה החשובה לתוכנית הלימודים בבתי הספר ברחבי המדינה
06.22.2023 11:33
אלעד מסורי
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
צילום: Kathrine Kohl
מימין לשמאל: במאית ההצגה: אייבי אביי , כותבת ההצגה: וואנדי קויט , מפיקת ההצגה בחוף המערבי: ג'ני בנסון
כישראלי שגדל בארץ נחשפתי למחזות רבים בנושא השואה. כמו גם הרצאות ומפגשים עם ניצולי שואה, ערבי זכרון, וביקורים קבועים במוזיאון יד ושם.
מחוץ לגבולות ישראל החשיפה לתכנים הללו מועטה. למעשה, כמעט ואינה קיימת אצל הקהילה הלא יהודית.
בנוסף, ניצולי השואה או כמו שרבים מעדיפים לכנותם; שורדי השואה, הולכים ונעלמים. ובעולם בו מדד האלימות, האנטישמיות ופשעי השנאה נמצאים במגמת עליה מתמדת, סיפור שואת היהודים ולקחיו צריכים להיות מסופרים בדחיפות רבה יותר,בעיקר לדור הצעיר.
SURVIVORS - (שורדים) הוא מחזה מצויין שמספר את סיפורם של עשרה ניצולי שואה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, במהלכה ואחריה; כשהם מנסים להתאחד עם יקיריהם. המחזה כבר זכה לכותרות בחוף המזרחי של ארצות הברית והגיע עכשיו גם לקליפורניה עם קאסט חדש של שחקנים צעירים מקומיים.
״שורדים״ נוצר ב-2017 על ידי הכותבת האמריקאית זוכת הפרסים: Wendy Kout, שהתפרסמה עם קומדיות שכתבה בין היתר לרובין וויליאמס ווונדי מורגן.
וונדי קיבלה את המשימה לכתוב את המחזה עבור תיאטרון ה- CenterStage ברוצ'סטר ניו יורק, שהוצג עד כה בפני למעלה מעשרת אלפים סטודנטים בתיאטרון ואירועים פרטים. תקופת הקורונה עצרה את המומנטום לשנתיים, אך עם החזרה לשגרה ״שורדים״ שבו להופיע במקומות רבים בפילדלפיה ובקנדה.
ההצלחה אינה נעלמה מעיניה של ג'ני בנסון, מפיקה ומנהלת בכירה ב- Teev פרודקשין וגם המייסדת של להקת המחול המקומית ״קשת חיים״. היא החליטה להביא את המחזה החשוב הזה לחוף המערבי ואלינו ללוס אנג׳לס. בנסון: ״אני מכירה את וונדי שנים רבות ולמרות שלא היינו בקשר גיליתי על ההצלחה של ״שורדים״ דרך פוסטים בפייסבוק. התקשרתי אליה ובמקום להגיד שלום ולעשות קאצ'ינג אפ - פתחתי את השיחה ב -״למה רק בפילדלפיה?״
בנסון הייתה נחושה לעשות הפקה מחודשת ומיוחדת גם בחוף המערבי. וכך קרה.
שחקנים יהודים,ישראלים, אסייתים ואפרו אמריקאים על במה אחת
הצגות שואה, למרות חשיבותן, עשויות לעיתים להיות ארוכות מידי ואפילו משעממות. לא במקרה של ״שורדים״; שנכתבה חכם, חד ובקצב מהיר. המחזה, שאורכו שעה בלבד, כאילו נכתב ובויים בהתאמה לדור ה- Z מקדש תרבות הטיק טוק וסושיאל מדיה; הוא מציג דיאלוגים קצרים ומעברים חדים בין סצנה לסצנה ובנוי על פי טיים ליין שמתחיל בגרמניה לפני השואה, יציאת הספר ״מיין קאמפף״, עליית היטלר לשלטון וליל הבדולח. מכאן ממשיך ומתאר בדרמטיות כיצד יהודים מאבדים את כבודם וזכויותיהם, רכושם, את חירותם ולבסוף את חייהם.
״שורדים״ בויים היטב על ידי Evie Abay במאית מבטיחה, לשעבר פסיכיאטרית מוסמכת שפנתה לעולם המשחק. המחזה מאוזן, לא כבד מידי או מדכא. לפרקים מגולל אפילו סיפורים אישיים משעשעים,( כי גם כאלו התרחשו בשואה) אך הוא בעיקר מרגש ואוחז בך ללא הפסקה.
קייסי אדלר
אחת ההחלטות המעניינות ב״שורדים״ הוא הליהוק שמציג המון מחשבה. בניגוד לרוב הצגות השואה שמורכבות מקאסט יהודי ולבן, ״שורדים״ מציג חבורת שחקנים ושחקניות מגוון: ישראלים, אסייתים, אפרו אמריקאים ואפילו שחקנים מהקהילה ההומו-לסבית. המגוון הזה יוצר חיבור והזדהות של קהל רחב יותר שיכול לראות עצמו בתוך המחזה. התחושה היא שאתה לא רק בא לבקר לכמה רגעים בחוויה מעברו של עם או גזע מסוים, אלא מאוד נוכח באירוע של חוסר צדק ואי שוויון שמוביל לפשעי מלחמה ורצח עם. כזה שאם לא נשים לב ונאבק בו נמצא עצמנו בתוך מציאות היסטורית החוזרת על עצמה.
וונדי סיפרה לי על תהליך העבודה עם קאסט כה מגוון של שחקנים, שחלקם כלל אינו נחשף לסיפור השואה בעבר. וונדי:״אנחנו באמת מעריכים את עבודת הבימוי המצוינת ש-Evie עשתה עם השחקנים הצעירים. היא הראתה המון תשוקה בכל התהליך הזה. מכיוון שהיא לא יהודיה היה חשוב לה להבין את ההיסטוריה. לקחנו אותה ואת השחקנים למוזיאון השואה בלוס אנג'לס. הם ראו גם המון סרטים על השואה כדי שיוכלו לפתח את הרגש כלפי התקופה ההיא, כלפי השורדים ולהביא את זה להופעה שלהם על הבמה. זה עבד ממש טוב. ההופעה הראשונה הייתה בתיכון בקלבסס אל מול 500 תלמידים שישבו מרותקים- יכולת לשמוע סיכה נופלת על הרצפה.״
מימין: אלמניה נרולה, נאני טוטי, שיר אבירן
הצגה לזכרה של סידוניה לקס ז"ל
לג׳ני בנסון ניסיון רב בהפקת הצגות, מופעים ואירועים בלוס אנג'לס, אך באחת מהצגות הבכורה בקליפורניה (שנערכה בבית הכנסת עדת אריאל בוואלי ויליג׳) התרגשות רבה נראתה על פניה. בנסון איבדה את אמה, סידוניה לקס, בדצמבר האחרון. סידוניה הייתה ניצולת שואה, ואת סיפורה המיוחד כילדה קטנה בתקופה המצמררת הזו יכול למלא עמודי ספר שלם.
היא הייתה פעילה מאוד בהסברת השואה, השתתפה באופן קבוע ״במצעד החיים״ והרבתה להרצות בבתי ספר ואירועי זיכרון. ״במצעד החיים״ האחרון הצטרפו אליה בניה של ג׳ני, אנדרו ודיויד כדי לספר את סיפורה.
ההצגה הגיעה בזמן מיוחד. ג'ני עבדה על ההפקה החדשה כשאמה עוד הייתה בחיים, אך מפאת גילה המתקדם זכרונה בגד בה. מה שהצריך את ג'ני לצאת למסע במהלכו שוחחה עם אנשים עימם נהגה אמה להיפגש ולעבוד.
ג׳ני: ״זה היה מפתיע ומחמם את הלב לגלות איך כולם לא רק אהבו אותה אלא גם ידעו המון על חייה. הם הכירו אותי. בכל מקום שמעתי: את ג'ני הבת של סידוניה לקס. הם השלימו לי את כל הפרטים החסרים וכל מה שרציתי לדעת על אמא ועל הסיפור שלה. היום אני מביטה בהצגה ואני מרגישה שאמא שלי לחשה לי באוזן: 'אני התחלתי ועכשיו את צריכה להמשיך.' וזה בדיוק ככה. אני מרגישה שאני ממשיכה את המסורת שלה.״
היו לי הרבה שיחות עם אמא וצפיתי בהמון חומרים עליה כי הקרן לזיכרון השואה הקליטו ותיעדו את החיים שלה. אביה היה לוחם, הוא היה חלק מקבוצת הפרטיזנים. אמא שלי הייתה בגטו אושוויץ בירקנאו. אחד הסיפורים שאני תמיד אזכור הוא איך כילדה העלו אותה על הרכבת, ממש לפני תום המלחמה. תוך כדי התקבל מידע שהנאצים הולכים להפציץ את הרכבת הזו, וכך היה. הרכבת עלתה בלהבות ואמא שלי קפצה ממנה, התגלגלה בבוץ ואיך שהוא הצליחה לשרוד. אחרי שנים היא מצאה את בן דודה והם עברו לישראל.״
וונדי חלקה עימי את הפעם הראשונה בה הרגישה את אגרוף את האנטישמיות מכה בה: ״הייתי יהודיה נודדת. גרתי עם משפחתי בכל רחבי ארצות הברית: אילינוי, פלורידה ויסקונסין עד שעברנו בסוף לקליפורניה. הייתי בת 12 ואני זוכרת שגרנו באזור המפרץ ליד סן פרנסיסקו. הגעתי לבית הספר ובהתחלה באמת הכל היה טוב. אהבו אותי והיו לי חברים. ואז בתקופת חגי תשרי נעדרתי מבית הספר לתקופה של ראש השנה, יום כיפור וסוכות. כשחזרתי אחרי החגים נרגשת ושמחה לפגוש את החברים שלי ראיתי שעל הלוקר שלי ריססו: KIKE! (כינוי גנאי וזלזול ליהודים) אז, בכלל לא הבנתי את המשמעות. הייתי מבולבלת. פתחתי את הלוקר ובפנים היו 20 פתקים מגולגלים בהם כתובים דברים כמו: ׳לכי הביתה יהודיה׳, ׳יהודיה מלוכלכת׳ ואנחנו שונאים יהודים.
לא ידעתי מה לעשות. ממש פחדתי. לקחתי את הפתקים, הלכתי למשרד של המנהלת ואמרתי שאני צריכה להתקשר הביתה. הם שאלו למה, אז הראתי להם את הפתקים. הם שאלו אותי מי עשה את זה? אבל לא ידעתי מה לומר. אמא שלי הגיעה ולקחה אותי הביתה. בבית היא הסבירה לי בפעם הראשונה על אנטישמיות. היא הייתה מאוד עצובה ואמרה לי שאני לא חוזרת לבית הספר הזה והם ירשמו אותי לבית ספר אחר עם המון תלמידים יהודים כמוני. כך למעשה עברנו ללוס אנג׳לס.״
וונדי אולי כתבה את המחזה בעקבות אירועי השואה, אך היא סיפרה לי שקיבלה השראה מסיפורה האישי וגם מאירועים עכשוויים יותר: ״ב- 2017 צפיתי בטלויזיה בהפגנות הניאו-נאציות בעיר שארלוט. אתה מביט בגולחי הראש, בצלבי קרס ובאלימות וזו הייתה תזכורות שהשנאה הזו מתרחשת גם היום. הבנתי שאנחנו צריכים ללמד את הילדים לא רק את סיפור השואה, אלא גם איך להתמודד עם בריונות, אנטישמיות וכל פשעי השנאה. ״שורדים״ לא מספר רק את ההיסטוריה אלא מסביר איך להתמודד עם שנאה ודעות קדומות בהווה.״
סידוניה לאקס ז"ל ניצולת השואה(אִמָּא של ג'ני בנסון)
השואה דרך סיפורם האישי של 10 ניצולים
וונדי: ״כשניגשתי לתהליך הכתיבה ידעתי שאני לא ממש נהנית מעובדות היסטוריות יבשות משעממות או תאריכים, אלא אם הם מסופרים דרך סיפור של אנשים. רציתי לדעת איך ההיסטוריה השפיעה על אנשים ועל הצד האנושי שלהם בתוך הסיפור הזה. המטרה הייתה לעשות את זה דרך הטיימליין של אותה תקופה: לפני היטלר, מעבר מדמוקרטיה לפשיזם, עליית היטלר לשלטון והתרחבות האימפריה שלו והנאציזים. בחרתי עשרה ניצולי שואה בכוונה, כי זה מספר קדוש ביהדות, עשר זה מניין. אז יש לנו 6 שחקנים שמשחקים 10 דמויות. כל דמות מציגה דרך הסיפור האישי שלה חלק מההיסטוריה: סיפור אחד עוסק בשינוע של ילדים, אחר על הניסויים הרפואיים בבני אדם, השלישי על ההגירה לסין, הרביעי על התחבאות בבתים של גרמנים או על הנסיון להראות נוצרי או לא יהודי כדי להישאר בחיים.״
המרקם המיוחד והחכם של כתיבת סיפור עלילת ״שורדים״ והשימוש במגוון דמויות מאפשר להעביר מנעד רחב של סיפורים בהצגה אחת שאורכה כאמור הוא שעה אחת בלבד. ההצגה משלבת במהלכה הקרנת תמונות מקוריות מתקופת השואה של אותם אנשים או מאורעות שלא רק מעצימים את תחושת הריאליזם, אלא גם עונים למכחישי שואה רבים המטילים ספק בעובדות המפורסמות. וונדי: ״רצינו להראות שכל הסיפורים והאנשים הם אמיתיים ואותנטים, ולכן שילבנו דוקומנטרי בהצגה.״
להקרנה הגיעו אנשי תקשורת, קרובי משפחה רבים ואנשי חינוך. ביניהם גם הסנאטור הנרי סטרן שתומך בפרויקט במידה רבה. סטרן הוא גם יושב ראש משותף של פרויקט הקולברטיב שנוצר לראשונה על ידי מושל קליפורניה גאווין ניוסום. הפרויקט מבקש להנחיל לימודי חובה על שואה ואנטישמיות בבתי ספר. אין ספק ש״שורדים״ראוי להפוך לחלק אינטגרלי במערכת החינוכית בכל מוסדות הלימוד בקליפורניה.
בנוסף, ״שורדים״ נבחר להציג בספריה הנשיאותית על שם רונלד רייגן באוקטובר הקרוב. ״שורדים״ הוא מחזה מהודק עם קאסט צעיר ומוכשר, הוא אוחז בך ולא מרפה, כתוב היטב, קצבי ורענן; כזה שכל אחד יכול להתחבר אליו. הכימיה בין השחקנים מצויינת והם צולחים את אתגר המעבר בין דמויות בצורה מרשימה. המחזה הוא סיפור של אנשים בתקופה החשוכה בהיסטוריה של האנושות, שבאומץ הצליחו לשרוד, וסיפורם ראוי שיהווה השראה למאבק באנטישמיות, שנאה ודעות קדומות בימינו אנו.
לפרטים ותמיכה במחזה ״שורדים״ בקרוב:
www.artsforchange.world
