תקוותי הינה כי בבואם להתבונן במבנה הכוח והסמכויות הקיים בין הכנסת, הממשלה והשופטים/יועץ משפטי, יראו לעצמם לנכונה אנשי הכנסת להעמיד את הדברים ברוח ההיסטוריה היהודית - קרי לדאוג שהאנשים שמפרשנים את החוק עושים זאת באותה סמכות של האנשים שמחוקקים את החוק.
למדינת ישראל אין רשות שופטת - אלא מכוח התערבות חקיקתית שניתנה בתקופה מאוחרות (1984) מכוח הכנסת, ומתוקף הסכמת הכנסת (חוק בתי המשפט 1957).
משם נובעת הסמכות החקיקתית של השפיטה בישראל.
תקדימים כאלה ואחרים שנעשו בטרם החוק, במסגרתם קבע בית המשפט כי רשות כזו או אחרת לא נהגה כפי החוק, כמו בפס"ד 'קול העם' המפורסם, או בפס"ד בעניינו של ישראל אלדד (שייב) או ב'הלכת פרידמן' לא היו בעלי תוקף חוקי מחייב.
העובדה שבן גוריון או גולדה מאיר הסכימו לקבלם, וכך גם עמיתיהם בכנסת, הרי שאין בה משום סמכות שהוענקה שלא בדיעבד, והרי שהיא עצמה אינה מבוססת אלא על גחמת הרשות המחוקקת והמבצעת לציית לדין בשעתה.
בפועל, המצב הוא שישנם בישראל שופטים שקיבלו את סמכותם מכוח הסכמת הכנסת, ושהחלו להתערב בעיצוב החוק והממשל הישראלי עם השנים.
עד שנות השבעים הדבר לא הפריע לפעילות המדינה התקינה - שכן גם מידת ההתערבות היתה מינימלית.
כידוע, בשנת 1948 אישרה מועצת המדינה הזמנית בהצבעה חשאית מינוי שופטים לבית המשפט הגבוה לצדק.
שיטת המשפט, אופי הדין, כמו גם אופי הממשל והשיפוט, הומשכו כירושה בריטית שעברה אדפטציות מקומית שעמידותם למשאל עם נטולה בספק.
מאז, שופטים תוך ניצול רפיון בכנסת ובממשלה וניצול האוטונומיות אחרות ש''הרוויחו'' במהלך השנים - ייסדו קודקס משלהם בעל יכולת לבטל חוקים, הוראות, ומינויים.
בפועל גם בתיקון חוק יסוד השפיטה מ-1984 לא ראינו כי בית המשפט העליון רשאי לבצע פונקציות בלעדיות אשר הרשות המבצעת אינה רשאית להן מלבד בעצם פעולת השפיטה עצמה לפי הדין - ובתוך כך מתן הוראות כאלה ואחרות לפקידים ולגורמים מבצעים אחרים אינה יוצאת מן הכלל.
על רקע המצב דיומא יהיה זה חטא להסתכל רק על הרשות השופטת (שאינה קיימת) מבלי להביט לכלל אופי הממשל הישראלי.
ראשית, יש לזכור שמדינה זו מבוססת על ציוויליזציה בגלות שהתקיימה בלי אדמה ונשק כ-2000 שנה - ואשר היה לה משפט חכמים ששימש בידה למטרת שרידות זו.
נכון, אפשר לראות בצורות השיטור שהתקיימו בציוויליזציה היהודית כגורם בעייתי כפי שראה ברוך שפינוזה, ולראות בה כמנגנון שליטה טוטאלי.
אך אם ישראל היא מדינה יהודית, קרי כבר בחרה ביהדות כגורם מגדיר לעצם סיבת קיומה.
אז לא לנו לבוא ולהחליט מראש כי יש לגוף שאינו הוקם במשאל העם היהודי, קרי מתוקף סיבת קיומה, זכות לפסול את חוקי העם המקיימים את מסגרת המדינה.
בחירה זו אינה יותר לגיטימית מאשר רצונו של אדם לעבור על החוקים בשם ערכים כלשהם - או במקרה שלנו - רצונו של אהרן ברק לבטל מפני בית המשפט את הרשות המחוקקת והמבצעת.
שכן, חוק היסוד של המדינה הזו היא הציוויליזציה היהודית - ואף שזהו אינו מושג משפטי או חוקי הרי שהוא כן מושג פוליטי-משילותי - קרי העם.
קרי, אם ניתן לבטל החלטות של מועצת העם - על פי איזה בסיס?
בטח שלא על בסיס רב יותר משהיה לבן גוריון לבטל חוקי תורה.
קרי, מה הם ערכי היסוד שלאורם כל מושגינו מתקיימים?.
ואם ערכי היסוד הללו הם בחוק - האם הגוף המבטל לא צריך לזכות להגדרה ברורה של פעילותו על פי החוק?.
ואם אלה הושגו - האם לאחר שפעילותו של גוף השיפוט הוגדרה האם לא ראוי שהעם ימנה אותו?.
ואם לא - מדוע העם יכול לבחור את מחוקקיו אך לא את שופטיו?.
תקוותי הינה כי בבואם להתבונן במבנה הכוח והסמכויות הקיים בין הכנסת, הממשלה והשופטים/יועץ משפטי, יראו לעצמם לנכונה אנשי הכנסת להעמיד את הדברים ברוח ההיסטוריה היהודית - קרי לדאוג שהאנשים שמפרשנים את החוק עושים זאת באותה סמכות של האנשים שמחוקקים את החוק.
הן מבחינת ערך ותוכן חוקיהם, והן מבחינת ההדדיות הנצרכת בין מנהיגי הציבור ורבותיו ושופטיו - קל וחומר שסמכות כולם נובעת מהעם - את העובדה כי קיום העם וערכיו נובעים ממקור גבוה יותר - אפשר להשאיר לפעם אחרת.
