השבוע ג'ו ביידן יהפוך לנשיא ארצות הברית השביעי שייצא לביקור ממכלתי בישראל, כאשר יסייר בארץ, בערב הסעודית ואף יקדיש חלק מזמנו באזור לביקור בשטחי הרשות הפלסטינית.

על אף שלא מדובר בביקור נדיר למדי, שכן ארבעת קודמיו בתפקיד של ביידן פעלו באופן דומה, נדמה שהפעם מדובר בביקור מעט שונה. מצד אחד, אין זה סוד שהנשיא האמריקאי סובל מירידה משמעותית בשיעור התמיכה הכללי, וחברי קונגרס ממפלגתו חוששים שירידה זו תתורגם לתבוסה קשה בבחירות האמצע שיתקיימו ב-8 בנובמבר.

מאידך, המצב הפוליטי בישראל אינו בדיוק נהנה מיציבות ממושכת. רק לאחרונה יאיר לפיד הפך להיות ראש ממשלת ישראל ה-14, וכניסתו לתפקיד היוותה את יריית הפתיחה לקראת מערכת הבחירות החמישית בארבע השנים האחרונות - בחירות שיתקיימו שבוע בדיוק לפני המועד האמריקאי.

ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית דאז, בעת ביקורו הרשמי האחרון בישראל (צילום: Getty Images)

מניקסון ועד ביידן, הביקור בישראל הפך לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה האמריקאית

עד לפני מספר שנים, הנושא הישראלי בכלל לא היה נתון למחלוקת בקרב הפוליטיקאים האמריקאים. ישראל זכתה לתמיכה גורפת מהממשל האמריקאי, שבא לידי ביטוי בכספי סיוע אשר אושרו ע"י הקונגרס - הן ע"י הדמוקרטים והן ע"י הרפובליקנים. כמובן שאל כך צריך להוסיף את תמיכת הבית הלבן, שלאורך השנים נתן גב לממשלות ישראל.

לפני קצת יותר מ-48 שנים, ביוני 1974, ריצ'רד ניקסון הפך לנשיא ארצות הברית הראשון שמגיע לביקור רשמי בישראל. גם אז שתי המדינות היו במצב פוליטי מעט רעוע - ניקסון הסתבך עם פרשת ווטרגייט המפורסמת, ופחות מחודשיים לאחר שכף רגלו דרכה בארץ ישראל, הוא כבר התפטר מהתפקיד ועזב את הבית הלבן.

ראש הממשלה הישראלי שקיבל את פניו של ניקסון היה יצחק רבין, שנכנס לתפקיד רק שבועיים קודם לכן (בעקבות התפטרותה של גולדה מאיר). ניקסון אף דאג להיפגש עמה, כמו גם עם נשיא המדינה אפרים קציר.

חמש שנים ארוכות עברו מאז שנשיא אמריקאי שב לישראל, כאשר ג'ימי קרטר עשה זאת בתחילת 1979, כדי לקדם את שיחות השלום בין ישראל ומצרים. הביקור של קרטר, שכלל פגישה עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין וגם נאום במליאת הכנסת, הוביל לחתימה על הסכם השלום עם מצרים בסוף חודש מרץ.

הנשיאים רייגן וג'ורג' בוש האב בחרו לדלג על הביקור בארץ הקודש, כך שהנשיא הבא שהגיע לישראל היה ביל קלינטון, שעשה זאת ארבע פעמים - הראשונה באוקטובר 1994 - שבועות ספורים לאחר שישראל וירדן חתמו על הסכם שלום היסטורי. בדומה לקרטר, גם קלינטון בחר לבקר ביד ושם ונשא נאום במליאת הכנסת.

כשנה לאחר מכן, קלינטון שב לישראל בנסיבות טרגיות, על מנת להשתתף בהלווית ראש הממשלה יצחק רבין. קלינטון נשא בהר הרצל נאום הספד לרבין, במהלכו אמר את הסיסמה שהפכה למפורסמת, "שלום, חבר".

שני ביקוריו הנוספים בישראל התקיימו על רקע הניסיונות לחדש את תהליך השלום עם הפלסטינים: במרץ 1996 הוא הגיע ונפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס, ושנתיים וחצי לאחר מכן שב לישראל ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הנשיא ג'ורג' וו. בוש ביקר פעמיים במדינת ישראל לקראת סוף כהונתו - בפעם הראשונה בינואר 2008 ובפעם השנייה חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר נאם במליאת הכנסת לכבוד יום העצמאות ה-60. גם הנשיא אובמה הגיע לשני ביקורים בישראל, הראשון במרץ 2013 כאשר נפגש עם הצמרת המדינית ואף נאם בפנים סטודנטים מאוניברסיטאות שונות בבנייני האומה בירושלים. בדומה לקלינטון, ביקורו השני של אובמה היה בנסיבות עצובות יותר, כאשר השתתף בהלווית שמעון פרס בספטמבר 2016.

הנשיא טראמפ ביקר בישראל כחלק מהמסע הבינלאומי הראשון שלו, במאי 2017, ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה ראובן ריבלין.

כאמור, בשבוע הבא ביידן יהפוך לנשיא השביעי שמבקר בישראל במסגרת תפקידו הרשמי, וזהו הביקור ה-12 של נשיא אמריקאי בישראל.

הנשיא ניקסון בעת הפגישה עם גולדה מאיר, במהלך ביקורו בישראל ב-1974 (צילום: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית / CC BY 4.0)

בין ריאד, וושינגטון וירושלים

הביקור בשבוע הבא יתקיים בסימן מערכות הבחירות המתקיימות בשתי המדינות - אם כי מדובר בבחירות שונות למדי.

עבור ראש הממשלה לפיד, כהונתו בארבעת החודשים הקרובים הינה מבחן ברמה האישית. האם מדובר במנחה טלוויזיוני שהגיע לפוליטיקה בזכות שם המשפחה, או האם מדובר במנהיג ישראלי לכל דבר שמסוגל להתנהל בממלכתיות בעת הפגישה עם האיש החזק בעולם.

במובנים רבים, ללפיד תהיה הזדמנות להוכיח לעם הישראלי (כמו גם לקהילה הבינלאומית) שישנה אלטרנטיבה לנתניהו - לא רק לבן אדם עצמו אלא גם לדרך שבה יו"ר האופוזיציה פעל מול ארצות הברית במהלך 12 שנותיו כראש הממשלה. העובדה שלפיד יהיה זה שיפגוש את ביידן כאשר יורד ממטוסו, אייר פורס 1, בוודאי תסייע לכך.

ומהצד השני, הביקור לא פחות חשוב עבור ביידן. כן, הנשיא האמריקאי אינו מתמודד בבחירות הקרובות, אבל תהיה להן השלכות מרחיקות לכת על המשך כהונתו. ראשית כל, ביידן נהנה היום מכך שחברי מפלגתו שולטים בשני בתי הקונגרס. כמעט באופן מסורתי, המפלגה של הנשיא מאבדת כמות גדולה של מושבים בסנאט ובבית הנבחרים בבחירות האמצע הראשונות, ולאור היתרון המספרי הקל של הדמוקרטים בשני הבתים, סביר להניח שזה בדיוק מה שיקרה גם בנובמבר הקרוב.

אם וכאשר זה יקרה, האג'נדה של ביידן - שגם ככה לא בדיוק מצליחה לרשום הישגים משמעותיים - עלולה להיתקע עוד יותר. מעבר לכך, הנשיא האמריקאי כבר מסתכל קדימה לעבר שנת 2024, והבחירות שבהן הוא צפוי להתמודד על קדנציה נוספת בבית הלבן, חרף גילו המבוגר ושיעור התמיכה הנמוך.

לכן, לביידן חשוב לרשום הישגים במהלך הביקור במזרח התיכון. אחת המטרות העיקריות דווקא לא קשורה לישראל, אלא לסעודיה והניסיון האמריקאי להפשיר את היחסים עם ריאד ולהרחיק את הסעודים מהחיבוק החם שהם מקבלים מרוסיה (ובכך, אולי, להגביר את הלחץ הבינלאומי על פוטין בעקבות הפלישה לאוקראינה מוקדם יותר השנה).

באופן רשמי, בבית הלבן הסבירו שהמטרה העיקרית של הביקור היא "להתמקד בשילוב המתמשך של ישראל באזור המזרח התיכון באמצעות הסכמי אברהם". לדעת רבים, המשמעות היא שביידן ינסה לקדם הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ובכך להגביר עוד יותר את הלחץ על איראן.

ביידן נפגש עם נתניהו בירושלים, במהלך ביקורו ב-2016 (צילום: שגרירות ארה"ב בישראל)

בין אם הביקור אכן יניב הסכם נורמליזציה נוסף ובין אם יסתיים ללא הישגים דיפולומטיים יוצאי דופן, מדובר בצעד חיוני עבור היחסים בין שתי המדינות. בתוך ארצות הברית, הביקור מהווה מסר לפלגים הקיצוניים ביותר במפלגה הדמוקרטית, אותם חברי קונגרס בודדים שמעוניינים שארה"ב תתנה את הסיוע הכספי ואת התמיכה הכללית בכך שישראל תחזור לקווי 1967 ותסייע להקים מדינה פלסטינית בשטחי איו"ש.

המסר של ביידן צריך להיות ברור: לא משנה מי הנשיא שיושב בחדר הסגלגל בבית הלבן ולא משנה איזו מפלגה שולטת בסנאט או בבית הנבחרים, ארצות הברית תמשיך לעמוד כתף אל כתף עם ישראל, תיאבק ביחד איתה באיום הגרעיני המגיע מטהרן ותוודא ששתי המדינות ימשיכו את מה שהתחילו ניקסון, קרטר, קלינטון, בוש, אובמה וטראמפ.