אכן, דברי אמסלם מבטאים משהו עמוק בהרבה מסלידה כלפי מערכת המשפט, או תחושת קבס עמוקה על יחס המפא"יניקים להוריו.
הם מבטאים גם מצוקה מהשקרים של הליכוד שסיפק את אשליית המשילות. שגרם לאדם להאמין, כי בהיותו שר בממשלה המשועבדת לנתניהו, שבעצמו ''משועבד'' לבג"צ, יכלה להיות לשר אמסלם השפעה על עיצוב חיי המדינה יותר מטכנאי מחשבים, ירקן, או איש היי טק בכיר. כי בסופו של דבר שר וחבר כנסת - אינו שופט.
מתוך ניפוץ אשליה זאת, מתפרץ הכאב שמחמיר בשל גלות במדבר האופוזיציה, המעורר את אמסלם להבין שדבר לא השתנה.
אפשר לקרוא לכך התפוצצות השקר הבגיניסטי/ביביסטי שסיפרו ליהדות המזרח.
שקר שכאילו אם הם בימין לפתע הם יצליחו לפתח לעצמם תודעת ממשל פוליטית מודרנית, ו'יקבלו' כוח-יוצר כמו זה שהיה פעם של 'האשכנזים'.
השקר הז הטמון במחשבה שהצבעה/חברות בליכוד באורח-פלא יגרמו למר אמסלם לייצר שיטות-על מתוחכמות או חזקות כמו אלה של דוד בן-גוריון ואהרן ברק.
אכן מתברר בסוף שגם הבטחות הליכוד לייצוג/השפעה - היו בלוף, זאת למרות שאין להאשים את מנהיגיו (בגין, שמיר, שרון, נתניהו) באשליות שבלע הדור של אמסלם ורגב.
זה לא כאילו הם הגיעו עם מטען פוליטולוגי בחסות "יהדות המזרח" שנדחה.
שכן 'יהדות המזרח' עצמה טרם העמידה אלטרנטיבה עדתית/פילוסופית, אולי מלבד ש"ס, שגם היא חיקוי מסוים של דגל התורה הליטאית שבהוראת הרב שך ז"ל הוקמה לכתחילה.
אינני מבקש להעניש או לפגוע במר אמסלם אלא רק לבטא את מה שכל אדם הגיוני, עם לב ושכל יהודי, מבין, והוא, שמציאות מצערת זו, אליה נקלע מר אמסלם, אינה באמת אשמת "האשכנזים המשפטנים", בדיוק כמו העובדה שהיהודים בגרמניה שהיו יותר מצליחים מיתר הגרמנים, איננה אשמת היהודים. אסור להאשים את הכישרוניים לשלוט - בכישרון השליטה שלהם.
שכמו שבגרמניה, יותר משהיתה זו אשמת היהודים על שהגיעו לעמדות שליטה, היתה זו אשמת הגרמנים הנוצריים שלא הצליחו להתעלות מעל המגבלות שלהם ולהשתוות לרמת היהודים, ככה גם כאן, מדובר באשמת אלה שפשוט כשלו להעמיד שיטה אלטרנטיבית שתאתגר את בן גוריון ואהרן ברק.
אבל במקום להכיר בכך, הם רק ממשיכים לשנוא אותם...
במקום להביט פנימה, ולאתגר עצמם הם פונים לגזענות.
העובדה שאמסלם מצרף לדבריו אימרות בעלות ניחוח גזעני, מוכיח זאת יותר מכל.
כי אם הוריו של אמסלם, כפי שהוא עצמו מעיד, נאלצו להתעסק בעבודות כפיים, ובנם אשר הצליח כאן, מוצא עצמו בגיל 60 +, עדיין משחק במסגרת החוקים שקבעו צאצאי האנשים שלטענתו החליטו שאביו יעבוד בעבודות הכפיים - יש פה כשל עמוק שלא באשמת הזולת השולט, אלא באשמת המאשים הנשלט, שלמרות שהוא יושב בממשלה ובכנסת - עדיין רומז למעין אליטה אשכנזית נסתרת השולטת בישראל 2022 רק מעצם היותה - אשכנזית.
הכשל שמאחורי הטיעונים האלה - הוא האמת הגדולה יותר, העלבון, ותחושת ההדרה, שנובעים ממצוקה אינטלקטואלית של ציבור שלם, העומדים מאחורי הלב הכואב והמתפרץ.
האמת, היא, שהמצב עליו מתלונן אמסלם, הוא לחלוטין באשמת מי שמלבד להגיד כמה האחר רע, לא הצליח לייצר טוב משל עצמו.
מי שלא הצליח להעמיד שיטה אלטרנטיבית לניהול חוקי המשחק בישראל.
כי בזמן שאהרן ברק פיתח שיטה משפטית שבה אפשר לשלוט לעד בעם, דודי היה פקיד בכיר במנהל הציבורי שמאז עבר לכנסת חסרת-המחץ.
לכן אמסלם מתדרדר לאוברטונים גזעניים, כי הוא פשוט מסיח את דעתו, מביצוע חשבון-נפש אמיתי המצריך התבוננות באמת הכואבת.
האמת היא שהטחת עלבונות גזענית וביטוי של תחושת קיפוח ומרמה מאדם שחי ממשוכרת מכובדת על חשבון משלם המיסים, לא ישנו את העובדה שאמסלם לא עשה מספיק בכנסת או בממשלה כדי לשנות את גורלו - שכן אם היה עושה זאת, לא היה לו על מה להלין.
הוא שכח שכאשר הבטיחו להוריו ולו 'נטילת חלק בפרויקט הציוני', דובר על כך שיקבלו ייצוג, קול, זכויות, חובות - ובעיקר את עצם נוכחותם פה. אך אף אחד לרגע לא שיער שאמסלם ייצר שיטת ממשל, שיטת כלכלה, או פילוסופיה מדינית חדשה שתוביל את העם היהודי קדימה בדומה לאלה שייצרו ז'בוטינסקי, הרצל או בן-גוריון.
זאת אומרת, אף אחד גם לא מנע זאת מהאיש בעל שני התארים, לעשות זאת - אך גם לא אופתע אם אסתכן ואומר שגם לא רבים במפלגתו חשבו שכך יקרה.
ולמרות כל התנאים של משרד ממשלתי, ולשכה בכנסת, עוזרים, רכב שרד, עדיין אמסלם מעולם לא הציג משנה פוליטית-פרלמנטרית-מוסדית מלאה (שאני יודע על קיומה).
גם כשהוא ישוב על הכיסא במליאת הכנסת - גם לאנשי מפלגתו, נכון לכתיבת שורות אלה, אין את האשליה או את הרצון, ואולי גם לא היה אי פעם את האשליה והרצון, שאמסלם יכונן כאן מהפכת ערכים ונורמות - בדומה לזו של אהרן ברק.
לכן לא רק מהעבר של הוריו שחזר לרדוף אותו, ומהאימפוטנציה של הליכוד שחוסה בצל הבג"צ, אלא גם מהמציאות הממשית בה הוא "משותק פילוסופית/פוליטית" עלול לנבוע הזעם והתסכולי.
מדובר על היעדר יכולת מוכחת לכונן ערכים במדינה.
אולי מעצם העובדה שיש כאן היעדר של מורשת ותרבות פרלמנטרית לינוק ממנה.
אולי בשל היעדר מוכנות או יכולת להשתמש בכלים אנליטיים כדי לשנות את שלטון הבג"צ,
עדיין, בין כך ובין כך , המציאות בה ח"כ אמסלם מבטא כעס וזעם עצום על ציבור שלם אשר מתוך חוויתו ההיסטורית נוצרה הציונות - יהדות אשכנז, לא ישנה את המצוקה.
בדיוק כמו שהשנאה שהגרמנים חשו כלפי היהודים ש"המציאו את ישו היהודי שהפך לאלוהים של הגרמנים", לא תהפוך לרגע את גרמניה למדינה בעלת היסטוריה מוסרית עשירה ועתיקה מקורית משל עצמה.
ככה השנאה לאשכנזים לא תהפוך את אמסלם לפילוסוף או מדינאי ציוני דגול.
ח"כ אמסלם שכה גאה במוצאו מארץ בה מעולם לא היתה דמוקרטיה או שיטת נציגים פרלמנטרית, ועדיין השתלב בפרלמנט, במנהל הציבורי, ובממשל (כשר) וקנה לעצמו חלק במנהל לא יהיה מרוצה עד אשר ערכיו ישלטו.
אך ערכיו לא ישלטו עד שהוא לא יהיה מסוגל להילחם עליהם בתבונה ובעוצמה - והדבר האחרון שמשדרים זעקות השבר שלו הם עוצמה ותבונה.
וזה לא משנה שאסתר חיות תכתוב את הדברים החמים לדודי במכתבה. היא עדיין לא יכולה לקחת ממנו את הגילוי שבגיל 60 פלוס - הכל היה בלוף ענק - שמפא"י בעצם עברו לבג"צ. וייתכן שהתפתחות התודעה הפוליטית שלו עצמו לא בהכרח עברה את זו של אביו.
ושגם אם אביו היה עובד כפיים, והוא עכשיו שר לשעבר, ההשפעה שלהם על מערכות-העל, המיתוסים, והנראטיב - היא אותה השפעה, זעומה.
עתה במקום לנסות לייצר רנסנס כלשהו לרעיונות הרפובליקניים של דון יצחק אברבנאל, או לשיטות הממשל של הרשב"א, הרמב"ם ואחרים מיהדות ספרד, אמסלם, מגלה שאין לו על מה לסמוך, אין לו עוגן אינטלקטואלי-קונסטיטוציוני-חקיקתי מוכח שמתוכו הוא מביט על העולם היהודי, ועל גורל מדינת ישראל, במובן מסוים, הכלים שלו, לא מתעלים בהרבה ביכולתם לכונן סדר יום בישראל, מאלה שהיו בידי הוריו, כן כן, למרות כל התארים וההשכלה וההשתלבות.
זו מצוקה שמתבטאת בכך שחבר הכנסת אמסלם טרם הציג משנה פוליטולוגית מערכתית סדורה אי פעם. זה בסדר. הוא לא לבד.
לכן, בשל הכאב שיש בצורך בהתמודדות עם המציאות הזו, במקום לבדוק עצמו ולחזור לספרייה המדינית, יוצא דודי נגד אלה שהוא חש כי משעבדים אותו.
כי להם כן יש שיטת-חיים.
אמנם לדעתי האישית זו שיטה חילונית מאוד, ומסוכנת, אבל היא עובדת ומשרתת את מטרותיהם, שיטה אשר הנציגה המרכזית שלהם - קרי השופטת העליונה, היא אסתר חיות.
כל קוראיי יודעים שאני מתנגד לבג"צ בערך כמו שאני מתנגד לאנטשימיות, אבל מה לעשות, לפעמים הבג"צ צודק.
וכמו שהסברתי בשבוע שעבר, אי אפשר להעניק סימפטיה לצד משועבד המתיימר להיות קורבן של מערכת שהוא בעצמו מהווה בה רוב מכריע, ושבכל זאת אינו עושה דבר לשחרר עצמו מכבלי השיעבוד בו המיעוט מחזיק בו.
ואכן מעולם לא שמעתי את אמסלם מדבר על רביזיוניזם, על ציונות-דתית, על ציונות-ליברלית, או על ציונות סוציאליטסית, בצורה מעמיקה.
מאידך, גם לא שמעתי אותו מדבר בשבח אידאולוגיית הבג"צ - בקיצור לא שמעתי אותו מדבר על משהו בשם משהו שבאמת משנה משהו.
אולי אידאולוגיות זה עסק של אשכנזים, שמדברים מתוך חוויה אשכנזית, אבל זה מה שיצר את הציונות, וזה מה שבג"צ ושלטון הפקידים ירשו בצורה מעוותת ומודעת.
אמסלם יכול להיות מתוסכל (או אפילו צודק) על כך שהחוויה שלו לא נשמעת מספיק - אבל מה לעשות שמתוך החוויה של הקורבן - פשוט אי אפשר לשלוט - אלא אם כן אתה נוצרי או קומוניסט.
לכן כאשר הוא מצא בית, במקום שנתן לו תחושה של ייצוג - קרתה הטרגדיה האמיתית.
הוא גילה (על רקע משפט נתניהו) שבאותו מקום, במרכז הליכוד, שבו התקבל בחיבוק חם, והפך לגורם משפיע, דווקא שם, כזכור עדיין "האשכנזים", שולטים.
דווקא שם הכל מכור למשחק של הבג"צ.
אמסלם גילה זאת כאשר הבחין שמרבית הנסיכים (אשכנזים גם הם) משועבדים מרצון לביהמ"ש בשל חולשתם האינהרנטית, שלה סיבות משל עצמה.
וככה יכל למצוא את עצמו גם מאוכזב על כך שהבגניזם/ביביזם היא רק עוד קונספירציה אשכנזית כמו מפא"י לפניה.
הוא עלול לחוש מודר מאותה סיבה שהאפרו-אמריקנית שניסתה והצליחה לסלק אותי מדירה של ידידה בבוסטון חשה מודרת, משום שהיא יודעת שהתרבות שלה לא קובעת את החוקים.
ואכן, גם במקרה אמסלם, לא התרבות היהודית ולא העדתית שלו נמצאים בכלל במשחק.
עכשיו אתם מבינים מדוע גלית דיסטל ואפילו נתניהו, מתוך מצוקת השעבוד, פונים לשיח מרקסיסטי ומהפכני?
כל זאת משום שהשפה הפוליטית, צורת הממשל, השיטות הכלכליות, האתוסים המכוננים, הערכים המכוננים, השואה, הממלכתיות, העצמאות, הקונגרס הציוני, אלטנוילנד, גוש אמונים, הקיבוצים, מפ"ם, השומר הצעיר, הציונות-הכללית, אפילו הכרזת העצמאות - כולם בעצם אשכנזים/פועליים/חלוציים/אוונגארדיים - והליכוד, והשיח העדתי - ממש לא, אלה הם שאריות של הגלות.
לא יפלא שאמסלם מוצא מזור ונחמה עמוקים מאחורי הסירים במטבח.
הוא לא חיים סבן, לב לבייב, או רמי לוי בכלכלה, הוא לא שלמה הלל, מרדכי בן פורת, ויקטור שם-טוב, ורן כהן בפוליטיקה, הוא פונקציונר, הנושא עימו כמו שהוא עצמו מודה רגשות עזים מהבית.
אני הזהרתי מרגשות אלה מזמן.
אבל לפחות יש את מאסטר שף,
שם אף קניידעלך כבר לא יגנוב לו את ההצגה.
